טוב מדי כדי לקרות.

לפעמים אני חושבת שהחיים שלי יכולים להיות טלנובלה.
טלנובלה כל כך כל כך גדולה.
יש בחיים שלי הכל, שמתאים לקטגוריות.
דרמה? וי.
עצב? וי
כעסים? וי
ריבים? וי
נערה שמאוהבת בנער הכי פופולארי וחושבת שהוא אוהב אותה בחזרה? וי
ארבעה חברות הכי טובות שנלחמות כל אחת על מקום החברה הכי טובה אחת של השנייה? וי.
צביעות? וי
יש הכל. ה כ ל.
אני עומדת בשער גן בית הספר האחורי, ונותנת לדמעות לזלוג, לצאת מעייני. אני מרימה חתיכת זכוכית מהרצפה, ומקרבת אותה לוריד בידי.
תמיד חשבתי שבנות שחותכות- לא יודעות מה הם עושות. הם מכאיבות לעצמם יותר מהסבל שהם עוברות עכשיו. מה ההיגיון בזה?
קרבתי את הזכוכית לידי יותר, הרגשתי את הזכוכית מתחככת עם ידי.
תמיד נגעלתי שחשבתי על כל הדם שמשפריץ לכל הכיוונים. הם מבזבזות דם, הם יכולות להגיע לבית חולים! לא עדיף להתאבד וזהו? בלי לעבור את כל הסבל?
הרגשתי את הזכוכית לוחצת על ידי, ולבסוף שחררתי את הזכוכית והיא נפלה והתנפצה.
אני עדין חושבת ככה. אני לא יכולה לעשות את זה.
"אמילי?!"
לא. לא לא לא לא לא. בבקשה לא. רק לא הוא. הוא לא יכול לראות אותי ככה.
המשכתי לעמוד עם גבי אליו "היי, ג'ון"
"מה את עושה כאן?" הרגשתי את צעדיו של ג'ון מתקרבים.
שתקתי.
הוא מתקרב.
שתקתי.
הוא עוד רגע מגיע.
שתקתי.
הוא מרחק מטר ממני.
שתקתי.
הוא מרחק סנטימטר ממני.
שתקתי.
הוא נוגע בי.
שתקתי.
הוא הרים את סנטרי למעלה.
צרחתי. "אסור לך לראות אותי ככה! אני נראת נורא!"
"את לא " מלמל.
הנער שהיא אוהבת רואה אותה במצב הכי לא טוב בעולם? וי.
"אני כן. כל הזמן"
ג'ון התעקש והרים את סנטרי. "הנערה הכי יפה שאני מכיר."
כמעט ונחנקתי מרוקי.
"אני מה?!" אני חייבת לדמיין. זה לא אמיתי.
"הנערה הכי יפה שאני מכיר.." חזרה על דבריו, התקרב אליי יותר והצמיד את ידי אל ידו.
הוא מרכין את ראשו. מה לעשות?! אף פעם לא התנשקתי.
"ג'ון אני אף פעם ל-"
"גם אני לא." אמר וריסק את שפתיו על שפתיו.חייכתי בהתחלה- אבל.. זה מוזר…
אני לא מרגישה נעימות- כמו שחשבתי שזה יהיה.
חמימות.. נוחות.. למען האמת- אני לא מרגישה את שפתיו בכלל..
~
"אמילי? תקומי אמילי…"
הכל היה טוב מדי כדי לקרות? וי…