טיול לדרום אמריקה

ההרים האנדים מעוררי היראה נראו ממרחק.
"הטיפוס הזה מיגע" אמר שארל הנמוך, החבר הצרפתי בפמליה המוזרה שיצרנו לנו.
"אל תתבכיין, כבר כמעט הגענו", אמרתי.
נראה לי שזה היה חשוב לשנינו לשמוע את זה.
אולי גם למינה, הפולניה.
גרם המדרגות הנצחי הגיע לקיצו.
במקום גושי הבוץ המשופשפים, התגלה לפנינו ענן שעמד במקומו באופן על טבעי.

שני חבריי מלאי החבלות מההרפתקה שעברנו, הסתכלו אל עבר האופק הכחול, בעוד שאני הייתי עסוק בכדור צמר הגפן המוזר שניצב לרגלינו.
"אתה הראשון", אמר שארל הפטפטן.
הוא ראה שאני לא ירא שמיים כמותו וכמו מינה.
לא באמת היה לי אכפת להיות ראשון.
העדפתי כבר ליפול את כל הדרך למטה מתוך הענן, מאשר לרדת את גרם המדרגות החלקלק.
(שלא לדבר על נצחי).
הייתי עייף, ומותש, וידעתי שאין לנו לאן לברוח.

בצעד מהוסס מינה הזיזה אותי הצידה, ודרכה על הענן.
"זה יציב!" היא קראה.
הסיפור שמכרה לנו המכשפה בכפר האינדיאני ההוא היה נכון.
"אז זה אומר שנמצא כאן את האורקל?" שאל שארל בנימה של התלהבות, תוך צהלה מיותרת אל עבר הענן.

מכפלי אדי הענן המתעתעים, עלתה דמות לבנה.
"ברוכים הבאים לענן שמונים ושלוש", אמרה הדמות המסתורית בחיוך מתמוגג לאור נוכחותינו.
"הענן יצא לגן עדן בעוד כחמש דקות".

כולנו בחנו את סביבתנו העל טבעית בתמהון משתומם, ויכולנו לראות כדורים זוהרים שועטים עלינו ממטה ככדורי דיסקו מכושפים.
"מה זה?!| זעק שארל.
"בורכים הבאים למועדון הנשמות הטהורות"?
ענתה הדמות הלבנה.
"אוי שיט", המשיך שארל, "זה לא מועדון האורקל?"
"אתם רחוקים מלה-פאז שארל, רק נשמות מגיעות לכאן, ומכאן, לגן עדן". ענתה לו הדמות בכאב מאופק.

לפתע מינה, הקרה והרציונאלית, פתחה בבכי.
"מה קרה מינה?" רכנתי לנחמה.
היא מחתה בעדינות הנשית האופינית לה את זרזיף המים המלוחים-מתוקים מזוית עינה, והישירה אליי מבט עצוב.
"יש דברים ואנשים שאני מאוד אוהבת" ענתה.
היה לי קשה. אנחנו מתים. אנחנו מתים?
בלעתי את המחשבות כדי לנסות לא להתמוטט בבכי מולה.
"לפחות אנחנו הולכים לגן עדן". ניסיתי לעודד אותה. את שנינו. וזה קשה. אנחנו מתים!?
מתוך השפתיים הנפוחות שלה, על רעד ונדמה לרגע שזוית פיה דימו חיוך מתחנן כמעה.
"כן".
כן, היא חייכה.
"ואני לא מאמינה שאני עומדת לראות את כולם".