יום בחיי

…מתוך מפגש מס' 8, מהמחלקה הפסיכיאטרית הסגורה של בית חולים גדול אלמוני במרכזה של עיר גדולה אלמונית..

כמעט בכל יום מחדש עברנו את הקומדיה- מלודרמה הזו, שלמדתי לתעב ביני לבין עצמי כבר מהפעם הראשונה. אנשים דיברו, צעקו, יבבו, קיללו או השמיעו רעשים שאי אפשר לייחס להם רגש מסוים. אולם בין כל אלה הכי בלט השקט. לא שקט מביך, או שקט שלפני הסערה, אלא שקט שדומה לזה שיש בכיתה כשהמורה שואלת שאלה שאף אחד לא יודע את התשובה עליה.

בעוד אני עסוקה בדיאלוג מרתק עם עצמי לא שמתי לב שהגיע תורי לדבר.

"אווה, בת 24. אובחנתי לפני שלוש שנים בסכיזופרניה פרנואידית. היום אני מרגישה בסדר."

ברור שאני בסדר..אחרי שלוש שנים של שימוש כרוני בתרופות אנטי פסיכוטיות שגורמות לפחות או יותר הכל חוץ מאפקט אנטי פסיכוטי אני מרגישה מעולה.

לאחר שנגמר סבב ההיכרות היומי, ניתנה לנו משימה: "חלקכם הגדול עומד להשתחרר בקרוב, ולכן אני רוצה שתחשבו על החיים שלכם בחוץ. איפה תגורו,עם מי תגורו, במה תעבדו, האם אתם מוכנים לחזור לעולם שבחוץ?…(הפסקתי להקשיב בנקודה הזו. אני יודעת מה אני הולכת לעשות כשאצא מכאן) "

למרות שהייתי מוכנה לענות מיד, שתקתי. החיים שלי הם החיים שלי, ורק שלי. אחרי דממה שנמשכה קצת מעבר לנקודה בה אנשים רגילים מרגישים מבוכה, מישהו החל לדבר: "אני הולך לחזור לעיירה שבה נולדתי כדי לחטוב עצים ולעשן מהבוקר עד הלילה. ככה עד שעץ נופל או סרטן יגמרו אותי!!"

לאדם שצייר את חזיון איש היערות המחוספס מהמאה שעברה שעובד כל חייו קראו סמואל. הוא היה האדם המבוגר ביותר בחדר, ומצא את עצמו פה בגלל שלטענתו, הוא מסוגל לשמוע את מחשבותיו של כל מי שנמצא בסביבתו, והוא לא יכול להפסיק.

השתדלתי שלא לצחוק לנוכח התרחיש הדמיוני הזה. לתת לענק שהשתחרר ממחלקה פסיכיאטרית להסתובב לבד ביער עם מסור חשמלי. ככה מתחילים הרבה סרטי אימה..

סמואל נעץ בי מבט מלוכסן שכאילו בא לומר:" שמעתי את זה.."

"כל הכבוד סמואל. לעשות את מה שאתה אוהב- זו שאיפה שצריכה לקנן בכולנו." אמר המנחה במרכז החדר. "לעוד מישהו יש מה להוסיף?"

הזדקפתי בכיסא שלי והרמתי את מבטי, שעד עכשיו היה מקובע על סדק באריח רצפה." כן ..לי יש" אמרתי בטון הכי סמכותי ומלא בטחון שהצלחתי לדבר בו.

"אווה? אני מופתע לטובה..בואו נשמע מה אווה רוצה לעשות כשתהיה גדולה". כן, הוא באמת אמר את זה ככה, בטון שנלקח מקלטת ילדים. העיניים שלו נצצו כאילו הוא אמא שרואה את התינוק שלה עומד בפעם הראשונה, וכמו האמא הזו שיוצאת מגדרה ומצלמת 1000 תמונות ששוות מילה אחת , שאף אחד לא יסתכל עליהן אף פעם, גם המנחה קצת איבד פרופורציות.

"אני רוצה לקום כל בוקר ב 8:00, להתקלח ולשתות קפה עד 8:30 ולצאת לעבודה. אני רוצה לנהוג כל יום באותה דרך מזוהמת ומלאה בפקקים, תוך כדי שאני שומעת את חדשות הבוקר ברדיו, שכרגיל לא יספרו בהן שום דבר חדש. אני רוצה להגיע לעבודה בבניין המשרדים שלי ב 9:00, ואז לעלות במעלית לקומה ה -7 ,שבה יש לי משרדון קטנטן משלי, ובו יש לי תמונה של המשפחה שלי, וספל שכתוב עליו 'האמא הכי טובה בעולם', למרות שאין לי בכלל ילדים, וטלפון שלא מפסיק לצלצל, ומחשב שאני מעמידה פנים שאני עובדת איתו אבל בעצם רוב הזמן משחקת בו סוליטר כשהבוס לא מסתכל. אני רוצה לצאת ב 13:00 להפסקת צהריים ולשבת ליד האנשים מהמשרדונים ליידי, שגם הם משחקים סוליטר במקום לעבוד, ולשמוע את אותה בדיחה מבוס שלי 'עובדת קשה או בקושי עובדת?…' , ולענות לו ב ' עובד כל פעם מחדש אדוני!' עם חיוך פלסטיק מאולץ שמרוח לי על הפנים . אני רוצה לסיים את יום העבודה שלי ב 17:00, לחזור באותה דרך , שהפעם מפוקקת אפילו יותר, ולהקשיב לעוד דיווח של חדשות, שבהן עוד אדם נרצח, ועוד מישהי נאנסה, עוד פוליטיקאי טירון הבטיח שישנה את פני האומה ואחר ותיק יותר נתפס בקבלת שוחד, עוד קבוצת ספורט ניצחה באיזשהו משחק ואחרת הפסידה, ועוד דוגמנית או שחקנית הזיזו אצבע מול מצלמה, קיבלו על זה מיליון דולר, ובזבזו הכל על קוק.

אני רוצה להגיע הביתה ב- 18:00, לפתוח את תיבת הדואר ולגלות שקיבלתי רק חשבונות לשלם (למרות שכל יום אני מחכה למכתב אמיתי..אין רומנטיקה בדואר) , לעלות לדירה שלי, ובדרך להיתקל בבעל הדירה שלי, שיזכיר לי לשלם את שכר הדירה עד מחר (מה שכמובן לא יקרה), לאכול שאריות מהאוכל של אתמול מחוממות במיקרו, לבוא לשטוף את הכלים, לגלות שהכיור כבר מלא עד אפס מקום בכלים מלוכלכים ולהבטיח לעצמי שמחר אני עושה אותם- וזה סופי!- ואז לענות לטלפון מאמא שלי, שתשאל אותי איך היה היום בעבודה, ואיך אני מסתדרת לבד, ואם אני צריכה משהו (לא, אמא!! בפעם העשירית השבוע, אני לא צריכה אוכל או כסף או שתבואו לקחת אותי הביתה!! אבל תודה על הדאגה..) , ואם כבר הכרתי מישהו לעניין ,ומתי אני כבר אלמד מקצוע אמיתי ועוד הרבה שאלות אמהיות שכולם חושבים שרק אמא שלהם מציקה להם איתן, אבל בעצם זה אולי הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם שיש להם הורים…

לבסוף אני רוצה לראות בטלויזיה תכנית ריאלטי שהדיחו בה היום את הבחורה שאני שונאת, מה שיגרום אצלי לפרץ שמחה קטן ולא מוסבר, ותוך כדי להתכתב בווטסאפ או להיות בפייסבוק או סתם לבהות במסך הנעילה של הטלפון שלי עד שאהיה עייפה מכדי להמשיך.

אני רוצה ללכת לישון בשעה 11:45 בלילה, ולא להרדם עד 2:00 כי זה הזמן בו אני חושבת על דברים עמוקים כמו משמעות החיים, או האתיות המוטלת בספק של הנדסה גנטית..

רגע לפני שאני נרדמת אני רוצה לראות שהשארתי את האור בסלון דלוק ולהתעצל לקום ולכבות אותו כי בדיוק התמקמתי בתנוחה שהכי מתאימה לי לשינה.

אז אני רוצה לקום בבוקר למחרת ב – 8:00, ולהתחיל הכל מחדש."

שקט שגורם לי לבחילה שורר בחדר."וואו.. אווה..נראה שהשהות פה עשתה לך רק טוב. כל מה שאמרת נשמע ממש נורמלי..כמעט עד כאב."

-סוף-