יומן

24.7.1767
אני לא יודע כמה זמן היא עושה זאת, עם מי או באיזו תדירות, אך אני יודע, יומני, כי אליזבת בוגדת בי. אני לא יכול להאשים אותה, הרי אני עושה את אותו הדבר בדיוק. ועדיין, זה מרתיח. אני לא יודע למה.

3.8.1767
זה האנס. לא האמנתי כשגיליתי זאת. חברי הטוב ביותר? היא הייתה חייבת לבחור דווקא בו? איני יכול לכעוס כי הלכה להשיג במקום אחר את אשר לא יכולתי לתת לה, אבל את האנס? האם היא רוצה להתגרות בי? להראות לי כמה בקלות היא משיגה את הדבר שאני הכי רוצה בעולם?

6.8.1767
הוא הגיע אלי היום, מידפק על דלת משרדי ומשלשל את ראשו מבעד לדלת, עיניו הבהירות מלאות ערפל כבד של זריחה חורפית על פני ההר.
"אליזבת בוגדת בך."
הוא לא טרח בגינוני נימוס. הוא בטח בי מספיק בשביל לוותר עליהם, רציתי לקום ממושבי, לגעת בפניו ולהסית שיער פחם אל מאחורי אוזנו. להגיד שאני סולח לו. הייתי מוכרח להחזיק את עצמי בכוח עד שיגיד מה שהנסיבות כבר לימדו אותי ממזמן, אך הוא לא התוודה. רק המשיך והמשיך לבהות בי, עד שהלך.
הוא לא פחד לגלות את סודה של אליזבת, רק את החלק שלו בסיפור.

11.8.1767
אליזבת עצמה הופיעה היום במשרדי.
"אני אוהבת מישהו." הקול שלה היה חדגוני. המשכתי לעסוק בעבודת הניירת. לא טורח להרים את מבטי.
"בסדר."
היא נעמדה ליד השולחן שלי, והניחה את שתי ידיה ממש באמצע המסמך.
"זה לא אתה."
הסטתי את ידיה.
"בסדר."
היא קפצה את שפתיה, שופכת בפני את צנצנת הדיו. צעקותיה הדהדו בראשי הריק כמו במערת נטיפים.
אני לא יודע למה התחתנתי איתה. הייתי צריך כלה, הורי לא הצליחו למצוא אצילה ממעמד גבוה שתסיים לבזבז עלי את זמנה, אז מצאתי לי אחיינית של דוכס. אני לא אוהב אותה, יומני. מהרגע בו הכרנו, אפילו לא חיבבתי אותה באיזושהי מידה. היא נראתה כמו מישהי שלא יהיה קשה מידי לרצות, אז התחתנתי איתה. לא ידעתי, יומני, כי היא תעשה מאמץ שכזה כדי להפוך אותי לאומלל יותר משהייתי כל ימי חיי.

4.9.1767
אליזבת בהריון.
זה בן זכר, כך היא אומרת. היא טוענת שהיא ראתה אותו בחלומה, בן זכר ותכול עיניים. בבטן אשתי גדל בנו של האיש שאני אוהב. הו, יומני, איזה בלגן.

22.5.1768
התינוק נולד היום. עיניו אכן כחולות, אך שערו אדמוני. לא שחור כפי שחלמה אליזבת. זה טוב מאוד, הוא דומה לי. הגורל דאג ששערות ראשו יהיו כשלי. רק אלו המביטים עמוק אל תוך עיני היילוד יראו את השבריר הסגלגל. רק הם ידעו כי הוא של האנס.

23.5.1768
היא החליטה לקרוא לו אהרון.

7.6.1769
הוא צעד את צעדיו הראשונים היום. אליזבת' קראה לי לראותו מתהלך כאוויל ללא סיבה. שערו כהה יותר כעת. במין גוון ערמוני-מלוכלך. היא מחאה כפיים בהתלהבות כל פעם שניסה אפילו להיעמד, יומני. כאילו היה הדבר הישג מרשים כלשהו. כל ילד לומד ללכת במוקדם או במאוחר. זה לא אומר שהוא ראוי למחיאות כפיים.

23.12.1769
הוא קרא לי אבא. הוא היה אמור לעשות זאת כבר מזמן, אוצר המילים שלו מספיק עשיר כדי להודיע מה ברצונו לאכול לכל ארוחה במשך השבוע. אבל רק עכשיו הוא קרא לי אבא. לא היה עוד אדם בחדר העבודה, רק הוא עם עיניו הגדולות. ירדתי על ברכי, אחזתי בראשו העטור שיער שחור כמו שמי הליל, ואמרתי,
"אני לא אבא שלך."
הפעוט מצמץ כמה פעמים, וחזר על המילה. הוא לא הבין אותה. הוא לא הבין את משמעותה.

15.1.1770
הוא יכול לקרוא לי אבא, אם זה רצונו. אך אני לעולם לא אוהב את הילד הזה כבני.

24.9.1776
הוא בן שבע, והוא כבר לא דומה לי אפילו במעט. כל מי שמביט בילד הארור הזה יודע מה אשתי וחברי הטוב ביותר עשו מאחורי גבי. אף אחד לא אומר כלום, אך הם יודעים. כולם יודעים.

16.10.1782
היצור התפרץ היום למשרדי. צורח כי אני תועבה שיש להיפטר ממנה ומנופף בחרב הקהה ששימשה אותו לאימוני סייף. עצרתי אותה ביד אחת, לפני שפגעה בקודקודי. עיניו של האנס בהו בי מתוך פניו המבועטות.
"אם ברצונך להרוג אותי," אמרתי. "עליך לכוון את חרבך לצווארי או לבי. לא לראש." הסטתי את חוד חרבו, ישר אל לבי.
"ממש כאן."
הוא בלע את רוקו, הסתובב ונמלט.
אליזבת סיפרה לו. היא סיפרה לו את הסוד הגדול ביותר שלי.

17.1.1783
האנס איננו.
הוא נושל מכל תאריו והוגלה בבושת פנים. אני עשיתי את זה, אני גרמתי לזה לקרות. אני הייתי זה שתפס אותם, ארבע-עשר שנים מאוחר יותר, הם עשו זאת שוב. מי יודע, אולי הם מעולם לא הפסיקו. גם אחרי שבנם הממזר נולד, הם המשיכו בתועבה שלהם מאחורי גבי. אני גאה להגיד, יומני, כי מה שרציתי במשך כל חיי קרה, סוף סוף, אני לא מרגיש דבר כלפיו. כלפי האנס. כשהבטתי בעיניו התכולות, וראיתי את שבריר הסגול שבתוכן, לבי לא נצבט או התכווץ. המשכתי, באותה עקביות חדגונית, לתאר את התמונה שראיתי כאשר פתחתי את דלת חדר השינה. אני לא אראה אותו שוב יותר, זה לא מכאיב ולא משמח. פשוט לא אכפת לי.

18.1.1783
אליזבת התפרצה היום לחדר העבודה שלי, בדיוק כפי שעשתה לפני ארבע-עשר שנים כדי להודיע לי שהיא מאוהבת באדם אחר. היא חטפה את שפופרת הדיו, ועמדה לעשות בדיוק את מה שעשתה אז, אך אני תפסתי בזרועה, ונעמדתי במלוא קומתי מעוררת האימה.
"תעשי זאת שוב, ואני אדאג שתסיימי כמוהו."
היא קפצה את שפתיה, הרפתה מהדיו, שחררה את ידה, ונמלטה.
אליזבת אולי לא השתנתה, אבל אני כן. לא אתן לה לזלזל בי כך פעם נוספת.

22.5.1786
היום נחגג יום הולדתו השבעה-עשר של אהרון. הנשף היה מפואר ומרהיב, והיצור הקטן היה מאושר עד מעל הראש. כמה קל לשמח יצורים טיפשים? הוא לא זקוק לסיפוק אמיתי, לשלווה פנימית או סגירת מעגל. לא, אוכל מתובל בפשטות ואצילות במחוכים מספיקים לחלוטין. שמתי לב בשלב הקינוחים, לדעתי, במחסור בצבע בקהל. אליזבת, עם שמלתה העמוסה עד חנק בצבעים עזים ומתוקים, לא נמצאה בשום מקום. ללא היסוס, טיפסתי במדרגות עד לחדרי השינה. לאט לאט חלפתי על פני דלתותיהם, עד שמצאתי זו אשר בקעו ממנה קולות עמומים של תזוזה. ואכן, כפי שחשבתי, היא הייתה עם גבר אחר.

23.5.1786
אליזבת מתה. היא עמדה ליד החלון וצעקה עלי בקול צורם. זה היה כל כך קל… לא הייתי צריך יותר מאצבע אחת. וכשהיא פגעה בקרקע, בפעם הראשונה מזה זמן רב, היא הייתה שקטה.

29.5.1786
היצור לא יצא מחדרו כבר ארבעה ימים. אמרתי לכולם שהיא נפלה.

30.5.1786
שבוע, אנשים מתחילים לשאול שאלות.

2.6.1786
נכנסתי פנימה. הוא ישב כשראשו נח כנגד החלון, עיניו אדומות ונפוחות ושפתיו רועדות. לחיו עדיין היו לחות מהתקף הבכי הקודם.
הוא לא יכול היה להישאר שם. אנשים תוהים למה הוא לא בא להלוויה. אני לא יכול להתמודד עם עוד שמועה שמסתובבת.
"אהרון," ניסיתי להניח את ידי על כתפו במגע מנחם, אך זה מעט קשה לתת ניחומים משכנעים למשהו שאתה מתעב, על אירוע שאינך מצטער שקרה. אולי הילד הרגיש זאת, כי הוא דחה את מגעי מיד.
"אתה רצחת אותה." הוא אמר, מבלי לתת בי אפילו מבט יחיד. "אתה מצפה שאאמין שהיא נפלה? אני יודע מה עשית, אני יודע שרצחת את אימא שלי. ואני אנקום את הנקמה שלה." עיניו הבזיקו אלי. ערפיליות. "אני אכאיב לך, אבא. אני אפגע בך כשתישן."
קמתי והלכתי. בידיעה שהוא לעולם לא יממש את איומו.

7.7.1786
זהו יום המזל. היום בו הכל אמור להסתדר. אך משום מה, התעוררתי הבוקר מכוסה זיעה קרה, רדוף בתחושה גועה כי עלי להימלט על נפשי מפני רודפי. ריח דם צרב באפי. את התחושה הלחה תחת השמיכה יחסתי תחילה לזיעה, אך כשהשלכתי מעלי את השמיכה כדי לבדוק מה מקור הכאב הצורב שפעם בירכי, מצאתי סדינים מגועלים בדם, שזולג מהחתך הרדוד שנמתח סנטימטרים ספורים מעורק הירך שלי. ולפתע חזר אלי חלומי, אישה האוחזת בלהב ארוך רדפה אחרי, כשאותה צריחה מתנגנת שוב ושוב ברקע. האישה הייתה מוכרת. היא לבשה את אותה שמלה לבנה שלבשה ביום בו התחתנתי איתה, אותה תסרוקת ואותה הבעה, רק שהפעם גפיה היו מעוותים כפי שהיו כשהיא פגעה בקרקע לפני חודש. הריח שלה הציף את החדר עד חנק, הריח המתוק להחליא שליווה אותה כשובל של כוכב נופל לכל מקום אליו הלכה השתלב עם ריח הדם לכדי התערובות המבעיתה שהעלתה קיא בגרוני.
אליזבת עשתה לי את זה. אני יודע שזו הייתה היא.

8.7.1786
התעוררתי הלילה, שלוש שעות אחרי חצות, מתוך חלום מזוויע בו אני טובע ביום אינסופי של דם. ריחה של אליזבת היה כה חזק שהייתי מוכרח לפתוח את החלון, אך כשהבטתי מטה ראיתי את הגופה שלה שרועה על האדמה. טרקתי את החלון והתכווצתי למרגלותיו, נושם עמוק כדי לא להקיא.

11.7.1786
הפסקתי ללכת לישון. החלומות נפסקו, אך איני מסוגל להיכנס לחדרי. כל פעם שאני נרדם, בטעות מוחלטת, במיטתי, אני מתעורר מחלום מזוויע עם חתך עמוק על גופי. כמעט בתוך העורק, כמעט בגרון, כמעט בעין. אם היא מנסה להפחיד אותי, היא הצליחה.

16.7.1786
לכל מקום אליו אני הולך, אני רואה אותה. היא עורבת לי בצללים. ואולי אלו ההזיות שנגרמו מחוסר שינה. כל פעם שאני עוצם את עיני הצרחה שלה מתנגנת במוחי.

17.7.1786
התעלפתי. הם החזירו אותי לחדרי. הפעם היא לא הסתפקה בחתך אחד. כשקמתי, חתכי התער כיסו את כל גופי, והריח שלה היה חזק מאי פעם.

18.7.1786
הבטתי באימה בחתך שנמתח לאורך כף ידי, והבחנתי כי הוא רק גרסה חמורה יותר של החתך הקטן שקישט את הלסת שלי. חתך שנגרם בעת שגילחתי את פני. היא משתמשת בתער גילוח?

19.7.1786
התעלפתי שוב. רב-המשרתים שלי התפטר.

21.7.1786
רב המשרתים החדש שאל היכן אני רוכש את תערי הגילוח עבורי לעבור בני. ציינתי כי אהרון אינו זקוק לתער, הוא לא מתגלח. רב- המשרתים אמר שלפני חודש לערך הוא ביקש לרכוש אחד.

22.7.1786
הריח, הריח של אליזבת, עולה מהבגדים שלי. ירדתי אל הכובסות, והן אמרו שלפני כמעט חודש ימים מסר להן הנער הצעיר מבשם חדש וביקש שישתמשו בו כשהן שוטפות את בגדי. הוריתי להן להפסיק תכף ומיד.
רצתי מיד למצוא את הילד, בחדרו או בחדר העבודה או בכל מקום אחר. אך כפי שחששתי, אמרו לי המשרתים כי הוא יצא לפני דקות ספורות בכרכרה שלי, ושהם קיבלו את הרושם שידעתי על כך. מיהרתי לעלות על סוס ולרכב אחריו, להחזיר אותו לפני שיגיע לעיר. השרץ הקטן יודע את סודי הגדול ביותר. זו תהיה נקמתו הסופית. הוא יספר לכולם למה אף פעם לא נישקתי את אשתי, למה שמרתי את חברי הטוב ביותר קרוב יותר אלי מכל אדם בעולם.

23.7.1786
השעה ארבע שעות אחרי חצות, יומני. אני כותב ממקומי ליד שברי הכרכרה שקיבלתי מדודי כמתנת חתונה. גופתו של העגלון שרועה ליד מושבו, בתוך בריכה של דם שזלגה מגרונו המשוסף.

אני לא מצליח למצוא את אהרון. האם שודדי דרכים תפסו אותם? האם הוא שבוי בידיהם? כך חשבתי ברגע בו ראיתי את שברי האסון הזה, אך לא. החתך על גרונו של העגלון זהה לאלו שעל ידי, על רגלי, על כל גופי. הוא מעשה ידיו של הממזר.

הוא עורב לי בחושך, יומני. אני יודע זאת.

הוא מעולם לא תכנן לחשוף אותי, רק להוביל אותי לכאן. ולמרות האימה המציפה את גופי, אינני מצליח להחזיק את עיני פקוחות.

הסיוטים השאירו אותי ער לילות רבים מכדי שאצליח לחלוץ עוד ליל לבן.

אני כותב עכשיו כדי למנוע מגופי להיכנע, אם רק אצליח להחזיק ער עד הזריחה, הוא לא יוכל לעשות דבר ללא חסות החשכה… אני לא יכול ללכת בחושך… אני לא יכול ללכת אני לא יכול ללכת אני לא יכול ללכת

אני ער

תגידו לאבא שלי שאני מצטער על הכל

אני ער

אם מישהו מוצא את היומן הזה, יש כסף מתחת למזרן שלי

אני ער

אני ער אני עא אני אר אני ענר אני ער אי ער אני ער אני ער אנ

רק לרגע. אני עוצם את עיני רק לדקה או שתיים. אפקח אותן אם אשמע רעש.