יער האובדים

"את לא תתפסי אותי!" זעק באושרו בעודו מדלג כבין שיחים אדמדמים ומלטפים, חורץ לשונו בבדיחות והנאת מה ומטיל אגודלו מטה, כמסמן על הפסדה שלה.
"אני אתפוס. אני אתפוס!" קבעה בהחלטיות והחלה עושה פעמיה אל עברו, לא, היא אינה מדלגת, היא מנצחת, כך החליטה, וזהו. בלי כל שטויות נלוות וכדומה.
והנה הולכת דמותו ונעלמת לה לאפלת היער הסבוך, לצלליו, אותו היער אליו הבטיחו ומילתם בהבטחתם כי לא יפרו גבולותיו, כי לא יכנסו או יחדרו דממתו המאיימת.
תהיותיה ומחשבותיה החלו צפות פה אחד, משחקות לראשה ואופפות גופה חרש. האם להפר הבטחתה, ומילותיה, לטובת הנאתה? ואם לא לטובת הנאתה, אולי בכדיי להוציאו מאותה אפילה מאיימת.?. אך אין מענה, לאותה המידה כי השאלה מגוחכת. היא רכנה אל עברו למועט, מנסה להאזין ולו לפרט הזעיר ביותר, בין אם קולו המתגרה, ובין אם לתפיפות צעדיו הקלילות. אך דבר לא נשמע, וכמו כן הדאגה מחלה לאפוף גופה.
"אני חייבת להיכנס" קבעה בהחלטיות, נשמה עמוקות, ועשתה פעמיה אל מעמקי היער, אל בין צליליו החרישיים, מבוהלת, מבולבלת, חסרת כל טקט, ותהיותיה ומחשבותיה מעורפלות, ומי יצילה מהיער האכזר?
דמעות החלו מבצבצות לזוויות עיניה, דמעות המאיימות פריצתן האכזרית, דמעות המקפיאות צעדיה בשל העצבות הבוערת תחתן, דמעות הלא מאחרות לפרוץ בנחילים זעירים אשר הדבר היחיד המותירים אחריהם הוא עצב ויגון, ולו שובל שברירי ומלוח. היא נשמה עמוקות, מחליקה אצבעה תחת עיניה, וממשיכה בדרכה. היא תצילו, היא תציל חברה היחיד- ולא משנה מה הוא המחיר הנגבה על כך.
היא סקרה סביבתה מבועתת, מחפשת במבטה וניסיונה כושל אחר כל דבר ואף הפשוט ביותר אשר יפלח אותה דממת אימים מבעיתה, המזעזעת מוחה הקטנטן, המזעזעת הילת הילדות שלגופה.
"אני.. אוהב אותך" הדהד צחקוקו הקל של חברה לרחבי היער הסבוך והמאיים, חולף בקלילותו מעץ לעץ, משחק ומלטף צמרותיו ועליו ברוכו, בקרירותו וחומו המנוגדים, הסותרים האחד את השנייה בדרכם הפשוטה ביותר.
היא סקרה סביבתה, אך אף ולא זכר לחברה האהוב. בינה לבין עצמה נשבעה כי לא תוותר, ויהי מה, ובשל כך, המשיכה בדרכה המפותלת, המחשלת, המאיימת, בחיפוש אחר האובד- אשר נדמה כי אין ביכולתה להשיבו.
והנה שבים קולותיו ואמירותיו לאפוף גופה, להדהד לראשה חרש, מבלבלים מחשבתה, משחקים לתמימותה פה אחד. משחקים לשפיותה פה אחד.
כעת צנחה ארצה, נמתחת חרש וסוקרת השמיים כבין ענפי העצים העבותים, מחפשת אחר אורה האובד של השמש.
כעת הינה אובדת, ואין דרך חזרה, כעת שפיותה אינה לה, והיכן תמצא חדשה?