כואב שכואב לך

ראשה היה ער לחלוטין אבל גופה ישן שינה עמוקה. היא הייתה משותקת למיטה. היא ניסתה להרים את עצמה אך כל שהצליחה לעשות זה לצעוק צעקה נוראית של כאב.
רצתי לחדר השינה שלה וראיתי שהיא מתנשפת בכבדות. מה קרה? שאלתי.
דמעות זלגו מעייניה בעודה מנסה שוב להרים את גופה המשותק.
ישבתי לצידה וליטפתי את שיערה האדום. רופא אחד החזיק ברגליה והשני בראשה ובספירה ל-שלוש הרימו והעבירו אותה לאלונקה. נופפתי לה לשלום בחיוך ובתוכי מועקה גדולה.
היא חלשה, לא ישנה כל הלילה, עדיין לא מצליחה לקום מהמיטה, פיזית לא מצליחה. היא מקיאה. ובקולה, דרך הטלפון המרוחק, אני יודעת שכואב לה. היא ביקשה שאכין אוכל ואעשה קניות לבית וביקשתי שתיתן עוד ועוד משימות, שארגיש שאני תורמת במשהו. היא ביקשה שאביא לה מחברת ועט. כתבתי לה משהו קטן בפנים, ממני, בתקווה שיקל מעט על הכאב הנורא.
כמה שזה כואב לראות אדם אהוב ויקר מרגיש כאב. אני מרגישה חזק את כאבה וגם עליי משתלטת פתאום תחושת בחילה.
שייגמר כבר הכאב הזה שלה, שייגמר ולא יחזור לעולם. כי מגיע לה רק בריאות ואושר. לא פחות מזה.