כלא של מים- סיפורו של ג'מבו

אתם לא יודעים איך זה להיות כלוא, אין לך לאן ללכת. אי אפשר לראות את העולם, אפשר רק לראות את הבית דרך הזכוכית, ואת הטפט המזויף באקווריום.
שלום, אני ג'מבו, ג'מבו הדג. אני יודע שזה שם דבילי, אבל זה השם שהבעלים שלי בחרו לי. אני דג זהב קטן שחי בתוך אקווריום אצל משפחה. אוכל אני מקבל אולי, פעם ביומיים. כי הם כל הזמן שוכחים את קיומי!
וחברים? היו לי פעם, לפני שכולם מתו בגלל המשפחה הזאת, משפחת שמירוויץ'.
כל יום יש לי אותו סדר יום, בהתחלה כשאני מתעורר אני עושה שחיית בוקר. אחר כך אני עושה שחיית צהריים ובסוף היום אני עושה שחיית ערב. בקיצור, החיים של דג הם חיים משעממים, כל מה שדג באקווריום רוצה זה אוכל, רק אוכל, זה הכול לא יותר מזה. אבל גם את זה רוב המשפחות לא יכולות לספק.
כל דג נולד בידיעה שהוא הולך למות בסופו של דבר. אם המשפחה ממש משקיעה בדג, אז יש סיכוי שהוא ישרוד אולי, שנתיים לא יותר מזה. אבל במשפחה כמו שלי אפשר למות כל יום, כל שעה, כל דקה, אפילו כל שניה. והכל בגלל שהם שוכחים אותך, לדעתם הכלב והחתול חשובים יותר. ואותם הם מאכילים כל יום.

אני שחיתי לתומי באקווריום, עד שלפתע שמעתי צעקות מהצד השני של הזכוכית. צעקות, ובכי, אבל בעיקר צעקות. חשבתי שזה יהיה כמו כל שאר הריבים שלהם אבל טעיתי, מוות אחד מוביל למוות שני.

הצעקות היו חזקות מאוד, זה אפילו לא היו אלו היו צרחות. האמא- דינה, והאח הבוגר- יוני, צרחו אחד על השני ורבו בזמן ששירי האחות הקטנה, בכתה בצד. מהצרחות שלהם הצלחתי להבין רק משפט אחד. "אבא מת בגללך, ורק בגללך, את הרגת אותו, רק בגלל שהסחת את דעתו בזמן שהוא נהג. רוצחת !".

אז, עוד לא ידעתי שזה מה שיביא למותי. אבל כמו שכבר אמרתי, מוות אחד מוביל למוות שני. אחרי שהם הפסיקו לצעוק, הבנתי שמשהו רע עומד לקרות. אולי הם יעברו דירה, או אולי יוני יברח מהבית. אבל שני המקרים האלה לא קרו. הם לא עברו דירה, ויוני לא עזב את הבית. אבל מה שכן קרה זה שיוני, התחיל להגיע מאוחר בלילה הביתה. הוא היה עם החברים שלו, אבל הם לא עשו את מה שרוב החברים עושים. וזה רק בגלל שאביו של יוני מת. יוני התחיל לחזור עייף הביתה. ואמו פשוט נשברה, הילדה הייתה מדוכאת כל כך שהיא התחילה להתבודד מכל שאר המשפחה, אפילו מהחברות שלה. אז מילא שהם שכחו אותי כשאביהם עוד היה חי, אבל עכשיו, הם מאכילים אותי אפילו לא בסדר קבוע שבוע אחד, אני כל הזמן מקבל אוכל, שזה לא כזה טוב כי אם אני אוכל יותר מדי אוכל אני אמות. ושבוע אחר הם לא מאכילים אותי בכלל ומרעיבים אותי, כך שאני על ערש דווי.

יום אחד הם החליטו שהם לא יכולים לגדל יותר חיות, זה היה יום מותי. אני זוכר אפילו מה התאריך שלו, ה-21 בספטמבר 2007. ביום הזה המשפחה התחילה למסור את הכלב למשפחה אחרת וכך גם את החתול. אבל את הדג, אותי לא. אותי לא שולחים למשפחה אחרת כי אני נחות מדי, כי הם חושבים שלי אין רגשות בדיוק כמו לאלה שיש לכלב ולחתול. כי הם חושבים שהדג הוא החיה הכי טיפשה שיש.

אז מה עושים עם דג שרוצים להיפטר ממנו, פשוט מאוד, זורקים אותו לאסלה ומורידים את המים. ושלא תחשבו שזה כמו בנמו, שבסוף הדג מגיע לאוקיינוס, לא! המציאות הרבה יותר קשה. בהתחלה אתה לא מבין למה שמו אותך שם. ואז בשנייה הזאת לפניי שהם מורידים את הידית, השנייה היחידה הזאת, אתה מסתכל על פניהם ורואה רק חושך, אכזריות, התעללות, רצון להרוג, ואפילו גיחוך. זו השניה האחרונה בחייך, וגם המשפילה ביותר. שבה אתה חש כאילו אתה סתם זבל שזורקים לפח, כאילו שאין לך רגשות ונשמה.

ברגע הזה שאתה יודע שאתה הולך למות, אתה רואה את כל הזיכרונות של חייך מולך, גם זיכרונות שבכלל שכחת. כולם עוברים בעיניך בפחות משניה, ואז אחרי השנייה הזאת, אין כלום, חושך. שום דבר.

ומסתבר שככה המוות נראה, שקט, חשוך, רגוע, פרטי אולי היה עדיך למות מההתחלה מאשר לחיות עד הסוף…