דניאלוש-סטייל
אני לא בטוחה איך תגיבו על הקטע הזה אבל בכל זאת רציתי להעלות אותו לכאן. חשבתי על הקטע הזה בראש שלי מזמן אחרי שחברה שלי סיפרה לי על אונס שעזרה בגיל 10.

כלואה בתוך עצמי

דניאלוש-סטייל 12/05/2013 913 צפיות תגובה אחת
אני לא בטוחה איך תגיבו על הקטע הזה אבל בכל זאת רציתי להעלות אותו לכאן. חשבתי על הקטע הזה בראש שלי מזמן אחרי שחברה שלי סיפרה לי על אונס שעזרה בגיל 10.

הסתכלתי באטימות על הפרחים בחממה הקטנה. כולם היו ורודים או כתומים. פרחי מגנוליה ומאריגולד. עם כל חיבתי העזה לפרחים, לא היה צמח ששנאתי יותר מהשניים האלה. והוא ידע את זה.
לכן הוא בטח נהנה לענות אותי ככה. לכלוא אותי בחממה מחניקה עם שמש קופחת מעל שבה הפרחים המתועבים האלה.
הסנפתי מעט מריחם והרגשתי שאני נחנקת. ריח מתוק עז נדף מהם, ריח שהזכיר לי בושם שפעם אחי הקטן קנה לי ליום ההולדת. אני עוד זוכרת איך התזתי את הבושם על צווארי רק בשביל לתת לו תחושה טובה. אחרי כמה ימים של שימוש החלפתי חזרה לבושם הרגיל שלי. לא יכולתי לשאת את הריח יותר.
החלקתי את ידי על עלי הכותרת ונאנחתי בכבדות. המגע שלהם היה כמו של כל פרח אחר; נעים, עדין, שביר. אך כשמדובר בפרחים הספציפים הללו, אפילו המגע גורם לי לצמרמורת.
תהיתי מה המטרה שלו להביא אותי לכאן – חוץ מלענות אותי, כמובן. מה המטרה האחרת שלו שאני אהיה בים המגנוליות והמאריגולדים המזעזע הזה? החלטתי לקחת צעד אחורה מהפרחים וכשעשיתי זאת, נתקלתי בשיח שלם מלא במאריגולדים פתוחים לרווחה.
עם כל חוסר החיבה המובהק שלי לפרחים אלו, לא יכולתי שלא להעריך את יופיים המהפנט; המגנוליות ורודות וקטנות, והמאריגולדים כתומים עם "תלתלים". הפרחים באמת ובתמים יפהפיים.
לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לנדוד ממקום למקום בחממה הקטנה והמשעממת. חיפשתי פרחים שהם לא רק השניים ההם, אך לא מצאתי. אין ספק שהם נשתלו כאן במיוחד בשבילי, כי עם כל הכבוד ליופיים, לא נעים לראות רק ורוד וכתום כל היום. מצאתי ספסל קטן במרכז החממה לאחר שיטוט של חמש דקות בערך, והתיישבתי.
ברגע שהתרווחתי על הספסל שמעתי את דלת החממה נפתחת ונסגרת. בלעתי את רוקי בכוח; הוא בא, סוף כל סוף. קמצתי את ידי לאגרופים והרגשתי את ציפורני חודרות לבשרי. כן, לא הייתי במצב-רוח מרומם – אבל איזה בן-אדם שפוי יהיה מאושר שהוא נחטף על ידי אויבו המושבע שהסב לו כל כך הרבה סבל?
מצד שני, אני לא שפויה במיוחד. אבל אני כמובן לא שמחה. ההשוואה הייתה לא נכונה.
"נולה…” שמעתי נהמה והכרחתי את עצמי לא להתכווץ. “אני יודע שאת כאן,” צחוק בקולו. “אני זה שהכנסתי אותך לכאן במו ידי.”
רק מהמחשבה שהוא העז לגעת בי גרם לי לזעם.
כעבור דקה או שתיים הוא הופיע מעבר לפינה. הוא ראה אותי שולחת לו מבטי איבה, וחייך. “אני רואה שאת אוהבת את הגינה הקטנה שהכנתי במיוחד בשבילך,” הוא גיחך. “אני אישית חושב שזו הגינה הכי יפה במדינה.”
לא הגבתי.
חיוכו התרחב. “אין שום בעיה, נולה. רוצה לשחק? אז אנחנו נשחק.” הוא התקדם אלי במהירות ותוך שניות הוא ישב לצידי על הספסל, ירכו נוגעת בירכי. “הידעת שלמאריגולד יש צבע כמעט זהה לשיער שלך?” הוא לקח קבוצת שיער אדומה בידו. “ולעליו יש צבע יפהפה כמו לעינייך,” הוא סובב את ראשי בכוח לעברו והסתכל לי בעיניים בעזרת עיניו מלאות הרוע. “והמגנוליה, לעומת זאת, מאובחן בגופך,” הוא סקר את גופי והרגשתי כאילו הוא מפשיט אותי בעיניו. “נראית כה עדינה ושברירית, אך בעצם את לא.” חיוכו דעך לפתע.
חיכיתי בסבלנות אין קץ.
"מה את, מגנוליה מאריגולד מגוריאן?” הוא נקב בשמי המלא וזה הרגיש כאילו הוא סטר לי. “תסבירי לי אחת ולתמיד כדי שנפשי תהיה שקטה.”
"למה?” פלטתי וקיללתי בראשי. “למה אתה רוצה לאמלל אותי ככה?” לפחות זה יצא ברוגז ולא ביאוש ופחד כמו שחשתי.
להפתעתי הוא שחרר את שיערי והסיט את מבטו. “אני צריך משהו ממך, משהו שרק את תוכלי להביא לי – וברצון.”
חשדנות בעבעה בי כמו מים רותחים. “אני לא מדברת רק על העובדה שחטפת אותי וכלאת אותי פה. אני מדברת גם על העבר,” צמצמתי את עיני. “מה היה המניע שלך בעבר?”
החיוך חזר לשפתיו והוא נראה אכזרי יותר. “זאת שאלה שקל לענות עליה,” הוא התקרב אלי עם גופו והרגשתי בצורך לכרות את ראשו מהמקום. “לא היית מוכנה לזה אז, ונראית כל כך יפה באותו לילה…”
הזעם געש בתוכי. “והחלטת שילדה בת עשר מוכנה למה שאתה עשית לי?” התחלתי לרעוד. “לא רק גופנית, אלא גם נפשית. לרצוח את האנשים שאני הכי אוהבת מולי? לאנוס את אימי לפני שאתה משסף את גרונה, ואחר כך להסתובב לעברי לאיים עלי בסכין, ולאנוס אותי?!” כבר צעקתי בשלב כזה. “מי נתן לך לגיטימציה בכלל להרוס ככה את החיים של ילדה בת עשר?! מי נתן לך את האישור לקחת את חייהם של הורי? מי אתה חושב שאתה בכלל?!”
הוא לא נראה כועס, אבל חיוכו נמחק ומבט בלתי מובן נשלח לעברי. “את האישה היחידה שאי פעם צעקה עלי,” הוא מלמל, לפני שלפת את פרקי ידי, הצמיד אותי לספסל, ועשה בי כרצונו.


תגובות (1)

אה.. הא.. אוי… :/
התיאורים טובים..
קצת הלחיץ אותי הסוף..
בכללי בסדר גמור..

12/05/2013 12:48
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך