לא מתייאשת.

להתייאש הוא מושג שבני אדם קטני-אמונה המציאו לעצמם בכדי לתאר את בלבולם הפנימי.
גם גדולי-אמונה המציאו את המושג הזה, בכך שהמציאו את אלוהים.
אולי תגידו לי שאני לא יהודיה, או אולי לא נאמנה למורשת האבות שלנו, אך מה לעשות? האמת כואבת, והאל שאימצנו לעצמנו אם כל הצער שבדבר, פשוט כעמוד עשן שמתנופף במדבר סיני- מתפוגג ולא קיים. לא עוד, לא בכלל. רק קטני-אמונה בעצמם יצרו אותו, ומכשקטנה אמונתם עוד יותר- באמונת האשליה שלהם גם חרבו להאמין.
ואני מעולם לא האמנתי באלוהים. לא אחד, לא רבים.
אולי כשהייתי קטנה מאוד וההורים הכניסו לי לראש את דבר הקיום-בספק שלו. כי בעצם מעולם לא נזקקתי לאמונה; כי אם מצפים להישען על מישהו או משהו, בסופו של דבר מגלים שהוא לא תמיד שם לצידך, או מאידך, בכלל לא היה מלכתחילה.
כי אני לא מתייאשת.
אני חזקה, לא מאמינה באף אחד, לאף אחד.
חושדת חושדת, אבל לפחות מפיקה מכך תמורה.
אני מאמינה רק בעצמי, וגם לזה אני שונאת לשייך את המילה ״אמונה״.