לבד.

לבד. לפעמים אנחנו כלואים בתוך עצמנו. עומדים במרכזו של מעגל חברתי רחב, אבל מרגישים לבד. לפעמים אנחנו מספרים שטויות, כדי שלא ידעו את המחשבות האמיתיות שלנו. לפעמים אנחנו מחייכים כשעצוב. וצוחקים גם כשדברים לא מסתדרים. על מי אני עובדת? זאת רק אני שלבד. זאת רק אני שמחייכת לחברים, ובוכה בלילה על קיומם. זאת רק אני שמדברת על אחרים, כדי להסיט את תשומת ליבם מבדידותי. זאת רק אני שמתפללת לעולם שבו לא אהיה בודדה. זאת רק אני שמעמיסה על עצמי עבודות, כדי להיפטר מהשקט שבלילה. זאת רק אני, שאפילו עם חבר שלה, לא יכולה להיות כנה. זאת רק אני, שבמקום לספר להוריי על מה אני מרגישה, אני שוכבת על הכרית ובוכה. זאת רק אני. וזה הכי לא הם. המחשבות האלו באות אליי באמצע הפגישה. פגישת צעירים עם נטיות אובדניות. עם מחשבות אובדניות. עם מעשים אובדניים. הילד החדש סיים לספר איך הוא הגיע לכאן, ולמה. המדריך מהנהן לכיווני, הסיפור שלי תמיד מעורר בילדים חדשים תקווה. אולי בגלל זה אני שם, רק כדי להיות מין חפץ נוי, שאפשר לקחת ממנו השראה. ולא שם כדי לפתור את בעיותי. את בעיותי האמיתיות.
"לפני שנתיים עברנו למקום חדש, רק הוריי ואני. השארנו את קברו של אחי מאחור. אחרי שהוא נהרג בצבא, הוריי – ובעיקר אמי – לא יכלו לשאת את הכאב. הגעתי לבית ספר חדש, עם ילדים חדשים. לא התחברתי לאף אחד. לאחר חצי שנה של בדידות וכאב, החלטתי לשים לו סוף. שרפתי את הבית כשאני בתוכו. מכבי האש באו מוקדם משציפיתי, למזלי," לקחתי נשימה, מחכה לראות את התגובה של הילד החדש לסיפורי, ובעיקר לשקר הגדול שאני חוזרת ומספרת: "למזלי".
"לאחר שנה וחצי של טיפולים, פיזיים ונפשיים, יעלי החלימה." ממשיך המדריך במקומי. הוא בטוח בעצמו. בטוח שהחלמתי בזכותו. והוא טועה. כי לא בזכותו החלמתי, אלא בזכות רוחו של אחי. הוא חוזר ומבקר אותי, גורם לי להמשיך קדימה, ולא להתייאש. בכל רגע של בדידות אני מזכירה לעצמי, שעוד מעט לא אהיה לבד, אלא יהיה איתו, עם אחי הגדול.