להביט לאחור

שיר-על-עץ 01/05/2013 641 צפיות אין תגובות

אני שוכבת במיטה. השעה היא שעת צהריים מאוחרת. רוח חמה נכנסת דרך החלון ומלטפת את עורי. קיר לבן נמצא מולי. אני בוהה בנקודה חסרת משמעות. כמה בגדים זרוקים על הרצפה אבל זה לא חשוב. בכל מקרה אמא תסדר אותם אחר כך. או שהם יישארו שם. זה לא משנה. אני מנסה לא להסתובב לאחור כי אני יודעת שאסור לי.
אני מושיטה ידי אל הספר שלי. הוא מנוח על מדף הספרים שליד המיטה. יחד עם שאר הספרים שקראתי ויחד עם אלו שטרם. אני אוחזת את הספר בידי. מלטפת את הכריכה. השם "אלמה" מתנוסס באותיות כחולות מבריקות. הספר מריח מוזר. לא מפתיע, הוא עבר כמה ידיים לפני שנחת אצלי. הסימנייה הקטנה מבצבצת מן הספר ואני פותחת אותו שם. אני מנסה לקרוא אך לא מצליחה. העיניים קוראות אך המוח לא מבין. אסור לי להסתובב לאחור.
אני סוגרת את הספר ומניחה אותו בחזרה על השידה. אני עוצמת עיניים. אולי אצליח לנמנם קצת. הרוח החמה שנושבת מתחילה להציק לי. אני סוגרת את החלון בכוח. מנסה להירגע, מכריחה את עצמי לנסות להירדם. אך ללא הועיל. מה יש שם מאחור שאסור לי לראות? אני מרגישה כאילו אלפי נמלים מתרוצצות במוחי ולא נותנות לי מנוח. אני מתחילה לראות צורות והבזקי אור מול עיניי העצומות. אני מחזיקה את ראשי בכפות ידיי ופולטת צעקה. אני פוקחת עיניים. עיניים ירוקות עם כתם אפרפר אשר מקיף את האישון. אני מביטה בתקרה. אולי רק מבט קטן לאחור? מה כבר יקרה? אני עוברת למצב ישיבה. מתחילה לסובב את ראשי לאחור אך עוצרת את עצמי במהרה. לא! את הבטחת שלא תסתכלי ואת לא תסתכלי!
אני רוצה לא לחשוב על כלום. אני מדליקה את הרדיו ומעבירה תכנות. מנסה להקשיב למילים למנגינה. זה לא עוזר. דברים נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. אני מכבה את הרדיו. עכשיו הכל הרבה יותר גרוע, אני שמה לב אל השקט. והשקט מחדד הכל. את רעש המאוורר המסתובב לו בעצלתיים על התקרה. את רעש היתושים המרחפים בחדר המחפשים אוכל, דם. את רעש הכלום. השקט. אני מרגישה איך השקט סוגר עליי, משגע אותי. פתאום אני מרגישה איך הראש שלי מסתובב לאט לאט לאחור. אל מה שאסור להביט בו. והראש שלי פועל לבד, בלי לשאול אותי מה אני רוצה. הוא מחליט בעצמו. הוא פועל לבד ואני אחריו. עכשיו זה מולי, הדבר שאסור להביט בו.
זו תמונה. תמונה שתלויה מעל מיטתי. בתמונה מצוירת ילדה. שיערה השחור והמקורזל קופץ לכל הצדדים. לובשת חולצה ירוקה עם כתפיות נפוחות. חצאית כחולה למותניה. בנקודה בה מסתיימת החצאית מתחילים הגרביונים המפוספסים. לרגליה נעליים שחורות. אך מה שמושך את מבטי יותר מכל הוא עיניה. כדורים שחורים ומבריקים. יותר מבריקים ממה שציור יכול להיות. אני מתסכלת עליה והיא מסתכלת עליי. היא נראית לי נחמדה. מדוע היא עומדת בתוך הציור איני יודעת. היא ממשיכה להסתכל עליי בעיניה המבריקות. תחושה לא נעימה עוברת בתוכי. תחושה של חדירה לפרטיות. כאילו מישהו רואה בי את הדברים שאני מנסה להסתיר. וזה מרגיש כאילו היא חודרת לתוכי. הילדה עם השיער המקורזל. היא פולשת אליי. נוברת בין כל זיכרונותיי. הטובים והרעים. העצובים והמשמחים. ואלו שרק רוצים לשכוח. אני מנסה לפלוש אליה, שתדע כמה לא נעימה ההרגשה. אבל אני לא מצליחה והיא ממשיכה לנבור בזיכרונותיי. אני מתחילה להרגיש בחילה. אני מנסה להזיז את מבטי ממנה אך ללא הצלחה. גם את העיניים איני מצליחה לעצום. כל מה שאני רואה הן רק עיניה השחורות והמבריקות. תחושת הבחילה גוברת. אני מרגישה איך היא חודרת לפרטיות שלי יותר ויותר. והשקט נשמע כמו רעש אחד גדול.
ואז הכל מפסיק. בבת אחת. הכל נהיה שחור מסביב. אני מבינה שעיניי עצומות. אני פוקחת אותן ומתסכלת סביב. משהו השתנה. אני רואה את החדר שלי. אותו חדר, אם אותם בגדים זרוקים, אותו מאוורר מסתובב ואותה מיטה. אבל על המיטה יושבת מישהי אחרת. לא אני זה בטוח. יש לה שיער שחור ומקורזל אשר קופץ לכל הצדדים. היא לובשת חולצה ירוקה עם כתפיות נפוחות ולמותנייה חצאית כחולה. על רגליה גרביונים מפוספסים ונעליים שחורות. היא מוכרת לי אך אינני מצליחה להיזכר מאיפה. לפתע גם את החדר אינני מזהה. לא את הבגדים הזרוקים, לא את המאוורר ולא את המיטה. אני מנסה להיזכר מה עשיתי אתמול. מה עשיתי לפני 10 דקות. אך אני לא מצליחה. גם לזוז אינני יכולה. רק להביט. הילדה מפנה את מבטה אליי ומסתכלת בי. עיניה ירוקות. עיניים ירוקות עם כתם אפרפר סביב האישון. האם ראיתי כבר את העיניים האלו קודם? האם לילדה לא אמורות להיות עיניים שחורות? היא ממשיכה להסתכל עליי בעיניים שהופכות פחות ופחות מוכרות. היא קמה מן המיטה ויוצאת מהחדר. אני לא זוכרת דבר. לא את החדר, לא את הילדה ולא את עצמי.

יש חדר. בחדר יש מאוורר מסתובב על התקרה, כמה בגדים פזורים על הרצפה ומיטה. מעל המיטה ישנה תמונה. תמונה של ילדה. אבל לא ילדה עם שיער שחור מקורזל. ילדה אחרת. והיא מסתכלת סביב בעיניה השחורות והמבריקות. כאילו מחפשת דבר מה. דבר מה להיאחז בו. אין לה עבר. רק הווה ועתיד. היא לא מרגישה דבר. רק מטרה אחת יש בראשה; להביט בילדה אחרת. היא תביט בה והילדה תביט בה בחזרה. ואז היא תצא משם. מתוך התמונה. ואת מקומה תחליף הילדה.
אך בינתיים יש רק דבר אחד לעשות. להמתין. להמתין ולהביט, בעיניים בצורת כדורים שחורים ומבריקים. מבריקים יותר ממה שתמונה יכול להיות. ולחכות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך