לחיות שקר

אני אוהבת את הדרך בה האור של השקיעה פוגעת בגופו, זה נותן לכל המצב מידה מסויימת של פנטזיה שעוזרת לי להתנתק מהבעיות שלי לזמן מה.
הוא זז קרוב יותר אל החלון ואני מעבירה את מבטי עליו באיטיות, יודעת שהוא טרוד מכדי לשים לב אליי, נהנת מדמותו כל זמן שנותר לי, בגלל שאני יודעת שלא נותר לי יותר מידי ממנו.
למען האמת, אני יודעת בדיוק למה אני לא עומדת לראות אותו יותר, יש לי יותר מידי סיבות בשבילי לכעוס עליו וככל שאני חושבת על זה יותר כך זה רק מכעיס אותי יותר.
אני מגניבה אליו עוד מבט זעיר וחושבת האם יש מצב שאני אצליח לעוף מפה בלי שהוא ישים לב אליי, אך ברגע ההוא הוא מסתובב אליי עם חיוך שובב על השפתיים ומבט כהה בעיניו.
"הבית עומד להיות כולו שלנו הערב," הוא אומר ומתקרב אל המיטה."אבא שלי עומד לחזור רק מחר בצהריים." הוא מושך אותי לכיוונו ומנשק קלות את שפתיי, אני לא משתפת פעולה בהתחלה, אך אני לא יכולה להמשיך להתנגד לו לנצח.
השפתיים שלו תמיד היו רכות והזיפים שלו תמיד עצבנו אותי, אך משהו בהם תמיד גרם לחיוך מוזר להשתלט על שפתיי. אני רוצה להישאר במצב הזה לנצח, כאשר הוא מנשק אותי ברוך ודבר לא משנה לי יותר. לרוע המזל לוקח לו בערך דקה וחצי בשביל להחליט שזה לא מספיק. הוא מושך אותי לעברו, ידיו מתחילו’ לטייל על גופי ומתחת לבגדי.
"לא."אך קולי אינו אלא לחישה, אך אני לא יכולה לתת לו להשתמש בי כך, אני לא עומדת לתת לו לעשות לי את זה יותר.
"תספיק, פשוט פאקינג תפסיק," אני צועקת לאחר רגע שנראה כמו נצח, אני דוחפת אותו מעליי וקופצת מהמיטה."אני לא יכולה להמשיך ככה." אני יכולה להרגיש את הדמעות מטשטשות את שדה הראייה שלי.
"מה את לא יכולה להמשיך?" קולו שקט, ולרגע אחד, אני תוהה האם כל המצב הזה עלול לקחת תפנית לא רצויה ומסוכנת.
"אני לא יכולה להמשיך לחיות את השקר הזה, רגע אחד, אתה מעמיד פנים שאתה לא מכיר אותי, משפיל אותי לעיני כולם ורגע אחרי זה, אתה מצהיר שאתה אוהב אותי ומתכנן לזיין אותי?" אני נותת לשאלה להישאר באוויר רגע או שניים לפני שאני ממשיכה לדבר." אני לא מתכננת להמשיך לחיות ככה, אז אתה צריך לבחור." אני לא בטוחה למה נתתי לו את האפשרות הזאת, הייתי צריכה פשוט לשלוח אותו לעזאזל ולהמשיך בחיי.
"לבחור מה?" הוא נשמע כל-כך אדיש באותו רגע, שאני לא יכולה שלא לתהות לרגע האם הוא פשוט ממש מטומטם או שהו באמת כזה מניאק.
"יודע מה, אני עפה מפה." אני אומרת לאחר רגע, ורצה במורד המדרגות, אם כי אני לא יוצאת מהבית, משהו גורם לי לעצור לרגע, אני מניחה שהיה בי חלק קטנן שקיווה הוא ירדוף אחרי, יבטיח לי שהוא יכול לתקן הכל. מצד שני, טוב שהוא לא עשה זאת, משום שאם הוא היה מבקש סליחה אני הייתי נופלת חזרה לאותו חור ממנו אני מנסה לצאת. ובכל זאת, אפילו הידיעה שזה לטובה, לא עוזרת לי להיפתר מהדמעות.