לילה ארוך בתל אביב

האורות חשכו כמה שעות לפני כן
התריסים מוגפים באופן כמעט מושלם ורק הדג מרעיש קלות בנשימתו
הגיע העת לשקוע.
בקיע אור מגיח מן החשיכה ויוצר גיחוך קל הבוקע מן האשמן עצמו;
איזהו האשמן הזורח בחלקו- כבר לא אשמן בכלל.
היא עולה על קצות אצבעותיה, מסיטה את הוילון הבלוי ומביטה מן הצוהר שבין התריסים אל עבר הרחוב השומם-
הדממה כמעט מושלמת, אך דממת אלחוט ניתן לשמוע רק בבתי קברות בשעות שבהן אין זה אפשר לשמוע אנשים מייבבים- כי בחרו לייבב הם בביתם שלהם, ולא של המתים.
בין פנסי הרחוב הגבוהים שעל יד הכביש שלחיקו חנות- המכולת השכונתית, מהלך אדם,
עייף לבטח, אם כי מובן שלא חזר מהחנות- שהרי סגורה היא כעת.
"הוא בוגד באישתו…" היא מילמלה.
"או שחזר שיכור ממשחק פוקר פרוע…"
אבל אין הוא הולך עקום ואיך עוד אינו נדרס? תהתה.
היא הוציאה את מחברתה השחוקה בטרם עת וקשקשה צירופי מילים כמעט אקראיים וציור לא ברור.
"הוא בטוח בוגד בה, הכלב הזה."
בעודה מחזירה את הוילון הבלוי למקומו,
משפשפת מעט את עיניה הנפוחות-
היא מכסה פיהוק בין ידייה הקטנות,
נשכבת אט אט על הרצפה הקרה,
ומרשה לעצמה לנשום בפעם האחרונה.