לכתוב

את זוכרת איך פעם הכתיבה הייתה הכל.
איך ניסית לדמיין איך מרגישים אנשים אחרים ושפכת את הכל על הנייר.
לפעמים חיפשת גם פנימה.
וכתבת כמעט כל יום.
מטאפורות, דימויים, חרוזים.
הכל הלך.
קטעים עם או בלי מסר.
העיקר לכתוב.
את זוכרת איך הכתיבה מילאה אותך.
הרגשת שכמעט מצאת את המילים הנכונות.
שעוד מעט תצליחי לכתוב משהו שאף אחד לא כתב לפני.
רצית ליצור משהו שלך.
משהו שיצדיק את האוויר שאת נושמת.
שיגרום לך להרגיש כאילו יש סיבה שנולדת.
להאמין שאלמלא היית קיימת היו חסרות המילים המדויקות שרק את הצלחת לצרף.
אבל כמה שאהבת לכתוב את לא חידשת כלום.
אהבה, דיכאון, חלומות קטנים, ותקוות גדולות.
הפחד התמידי מכל מה שלא מוכר.
הרצון להיות שונה.
הכל כבר נאמר.
וגם אם את בחרת מילים משלך, היו שאמרו זאת כבר יותר טוב.
שהעבירו את אותם רעיונות בצורה הרבה יותר משמעותית.
שום דבר שכתבת לא היה חסר בעולם בעולם לפני שהגעת.
וגם אם לא תהיי פה יותר כולם יסתדרו בלעדייך.
בלי ערימות הדפים שדחפת למגירה.
בלי המילים שלך.
השמש תזרח, הגשם ירד.
אנשים ימותו ותינוקות חדשים יוולדו.
והכל יישאר כרגיל.
אל תטעי, את גם לא הפרעת בשום צורה.
לא עשית פה נזק, או לפחות לא עשית יותר נזק מהאדם הממוצע.
לא הרסת את העולם.
סתם עברת פה בלי להשפיע.
את לא מבינה למה את לא מצליחה למצוא את המקום שלך.
את חשבת שהמילים היו המשמעות שלך.
שזה מה שאת מסוגלת לעשות.
אבל אין לך שום דבר לחדש.
שום דבר לומר, לפחות לא משהו עם חשיבות.
ואין שום דבר אחר שאת מסוגלת לעשות.
וזה לא שלא ניסית.
פשוט כלום לא מלהיב אותך.
את יוצרת לעצמך גבולות ואז את לא מצליחה לפרוץ אותם, לכן את לא מתקדמת לשום מקום.
כשאת נופלת את נשארת על הרצפה כי אין לך כוח לקום.
את פשוט מחכה שהימים יעברו שמישהו אחר יכתוב את המילים שאת היית צריכה לשמוע, כי את לא מסוגלת לעשות את זה בשביל אף אחד אחר.
פעם רצית לכתוב כדי לתת השראה אבל במקום זה את מוצאת את עצמך כותבת כדי לנקז את כל הרעל מהלב שלך.
וגם זה לא כל כך מצליח לך.
אז את פשוט מחכה, שאנשים אחרים ישנו את העולם. שאנשים אחרים יתקנו את מה ששבור.
יגלו את מה שנסתר.
יצילו את מה שלפעמים נראה אבוד.
ואת תעשי כמה שפחות נזק עד שתצליחי להבין אם אולי יש לך משמעות שפשוט לקח לך זמן למצוא.
או שנולדת כדי להיות החושך שבזכותו האור בולט יותר.