למה זה כל כך קשה להיות שונה?
למה זה כל כך קשה להיות שונה?
אם כל אחד הוא מיוחד, ואף אחד לא מושלם, למה זה כל כך קשה להרגיש שונה?
למה אני מרגישה אשמה שאני מאמינה בדברים שונים?
למה אני צריכה לפחד להביע את דעתי?
למה כשצוחקים איתי אני מרגישה שצוחקים עליי?
למה אני נעלבת מהערות הקטנות גם כשאני יודעת שזו לא הכוונה?
למה אני חושבת שפשוט עדיף לי לשתוק, כי למה לעשות מזה עניין גדול?
למה זה כל כך קשה להיות עם המשפחה שלי, עם החברים, למרות שאני יודעת שלא אכפת להם?
למה גם כשמקבלים אותי אני מחכה להוכחה שזה שקר?
למה זה כל כך קשה להאמין שאין להם בעיה עם זה?
למה אני מפקפקת בעצמי?
למה אני לא מסוגלת להיות חלק, וכל הזמן חושבת מתי אני אהיה נפרדת?
למה לכולם כל כך קשה להבין שקשה לי?
למה אסור לי לדבר על הדברים שאני אוהבת?
למה כל פעם שאני מזכירה משהו קשור לאידיאולוגיה שלי אני במלחמה עם העולם?
למה אני בכלל צריכה להיות במלחמה?
למה זה מפריע לכולם מה אני עושה?
למה זה צריך להפריע לי?
למה כל כך קשה להיות שונה?
ואל תגידו לי שזה לא קשה, כי אם זה לא קשה, למה אני בוכה?
תגובות (3)
את בוכה, כי זה מה שקורא. כולנו בוכים. כולנו שונים. דווקא טוב חהיות שונה. כי אחר כך איך יזכרו אותך? השאיפה לשלמות בדעתך היא נכונה? לפי דעתי היא עצובה. מי ששואף לשלמות חייו אומללים. כי השלמות שכלפי חוץ בעצם היא שברון לב מבפנים. עדיף להיות שונה,ויפה להיות שונה.
אני לא אומרת שזה רע להיות שונה, אני אוהבת את עצמי בדיוק כמו שאני; לכן אני שואלת – למה זה כל כך קשה?
לפעמים זה קשה, ואני בוכה על זה, ואני כותבת על זה.
כמו שאמרת, "כולנו בוכים".
זה בהחלט לא מה שיגרום לי לוותר על עצמי.
קטע מקסים ולגמרי לגמרי נכון.
קשה להיות שונה.
לי אישית גם קשה להודות בזה , כך שלהערכתי על הכנות כבר זכית.
הכתיבה מעולה.
אין לי הרבה מילות עידוד, רק תדעי שאין איש בעולם ששווה לך להשתנות בשבילו.