למה? ככה.

למה אנשים לא יכולים לקרוא אותי?
אני מודה שזה קשה. מאוד.
הפרצוף העצוב שלי נראה בדיוק כמו הפרצוף הכועס או הפרצוף המשועמם.
אבל בכל זאת…
למה אני צריכה להסביר את עצמי?
ולמה אני אף פעם לא מצליחה?
למה הכל לא יכול להיות ברור מאליו?
זה ככה כי זה ככה. וזהו.
למה הכל צריך להיות עם כפל משמעויות, עם מניעים נסתרים, עם התחכמויות ושאלות?
למה הכל צריך להיות עם המון שכבות של צבע?
למה לא שכבה אחת של צבע מים, פשוט ויפה?
כי כשחושבים על זה, הכל באמת פשוט ויפה.
אלה אנחנו שמסבכים את הכל, וצובעים עוד שכבה של צבע שמן ועוד שכבה של פנדה.
פשוט לדבר דוגרי, להיות נאמנים לחברים, למשפחה, לעצמנו ולהבטחותינו, וליהנות מהחיים.
כי החיים קצרים, והזמן טס. למה לבזבז את כולו על ריבים וצביעת שכבות?
למה לא הכל פשוט?
למה לא כולם מבינים את מה שטוב ומה שרע?
למה?
ככה.