למען חיי אחרים

רנדל ידע מה הוא צריך לעשות.
הם היו תלויים בין שמיים לארץ, רתומים בחבל אל המסוק שמעליהם, שני שחייני הצלה. אחד שנשלח להציל את אנשי הספינה הטובעת ואחד שנשלח להציל את הראשון.
ניצוץ בהלה הופיע בעיניו של פישר כשהוא שמע את החבל מתחיל להיפרם, כמעט נקרע עד תום.
המים געשו תחתם בסערה, מאתגרים אותם להישאר שם עוד קצת כדי שיוכלו לקחת אותם אליהם, לחבוט אותם אל בין הגלים עד שיגיעו לקרקעית.
אפשר היה לחשוב שהים ניסה להטביע אותם, אך במובן מסוים זה היה נראה שהוא רק רוצה להגן עליהם, לשמור את האנשים הטובים האלו בחיקו.
כשרנדל שחרר את האזיקון שחיבר אותם, הוא ידע שהוא צונח ישר למותו. הוא לא עצר לחשוב אולי יש דרך אחרת, כי לא היתה, וגם לא היה מספיק זמן.
הם היו משקל עודף ביחד והחבל הקרוע לא יכל להחזיק את שניהם.
הוא הביט בפניו של פישר שנייה לפני ושמע את קולו החזק מזהיר אותו שלא לחשוב על כך, צורח עליו שלא לשחרר; נואש שלא לתת לא ליפול.
פישר הספיק להחזיק אותו כשהחליק, אוחז בו ביד אחת, ממש בקצות האצבעות, מבטיח לו שלא יעזוב. עיניו של רנדל היו מלאות הבנה, שלמות עם גורלו.
"אני יודע שאתה לא." אמר ושחרר את הכפפה שלבש, נותן לגופו לצנוח מטה אל הגלים.
הוא הרגיש את גופו מרגיע אל הקרקעית, את המים נכנסים אל ריאותיו ואת נשימתו נחלשת.
זו היתה המשימה האחרונה שלו אחרי רבים לפני, למרות שכבר עזב את משמר החופים לפני שעות. הוא תמיד היה מסור לים ולעבודתו, אך נראה שהפעם הים לקח עליו בעלות.