מה הייעוד שלי?

"סליחה גברתי," אמר האיש שישב על יד הילדה שנחתי על פניה באוטובוס, "יש לך ריס." היא בדיוק הגיעה לתחנה שלה והתכוונה לרדת. "תודה!" היא קראה לו ויצאה מהאוטובוס. היא ליטפה את פניה עד אשר מצאה אותי – ריס בודד שנח לו על לחיה הימנית. היא החלה מתקדמת ליעדה לא לפני שביקשה משאלה והעיפה אותי הרחק. לפני שהתעופפתי הספקתי לשמוע את האישה שנתקלה בה שואלת "את באמת מאמינה שזה יתגשם?". הילדה הביטה בה במבוכה והשיבה "בטח שלא…. כבר מזמן שהפסקתי להאמין בזה… זה סתם מתוך הרגל…". התעופפתי עצוב, פוחד מהמחשבה שאף אחד לא מאמין בי יותר. לבסוף נתקעתי בעינו של זקן אחד. "אוי רבקה, את יכולה לעזור לי? נתקע לי משהו בעין" קרא לאשתו במהרה. אשתו הגיעה כעבור דקה ומצאה אותי די מהר. "אה שלוימה אל תדאג.. זה סתם ריס." סתם ריס? זה מה שאני? "סתם ריס?" שאל שלוימה בקול את מה שאני פחדתי להגיד (אם הייתי יכול לדבר). "אין דבר כזה סתם ריס רבקה… הריסים הם אלה שמגשימים את כל משאלות ליבנו." כך הועפתי על ידו של שלוימה מהחלון, לאחר שביקש משאלה עמוקה וככל הנראה מאוד חשובה. התרגשתי כל כך לדעת שלפחות נשאר עוד אחד שמאמין. זוהי גם הסיבה שהגעתי מיד לאחר מכן ל"שערי המשאלות". "שלום!" צווחה לה קסם – שומרת עולם התקווה. "הבאת איתך היום משאלה ששווה להגשים?" שאלה כמו מתוך הרגל. אך הצלחתי להפתיע אותה היום. "כן, תתפלאי. מצאתי סוף סוף מישהו שמאמין." כך סוף סוף הצלחתי להגשים משאלה. כנראה שלמרות הכל, מצאתי את הייעוד שלי.