מה שנשאר מאחור

הוא נשען על החלון,מביט אל החצר הרחבה של האחוזה.
הוא ראה את חברו הטוב מהילדות רוכב על סוסו,ועל איך שהוא מרשים כל מי שמניח עליו עין.
"אני החלטתי שאני רוצה לעזוב" קול בקע מן השתיקה.
הקול שלה העיר אותו מן ההרהורים.
"טוב" הוא ענה בקצרה וחיפש משהו שיעסיק את עיניו.
"אין לך מה להגיד על זה?" היא שאלה.
"אמרתי טוב" הוא ענה בקרירות.
שערה החום הארוך כיסה את מחצית פניה. בעין אחת מלאה דמעות היא הביטה באחיה הגדול שבעבר החשיבה אותו לחברה הטוב ביותר.
היא באיטיות קמה ממקומה ועזבה את החדר.
הוא לא טרח להביט לאחור. יופי,חשב לעצמו. סוף כל סוף יסתיימו התלונות ששמע במשך 5 השנים האחרונות. 'לא ישנתי טוב' 'אני לא מרגישה טוב' 'מאז המוות שלו כולם אטומים'.
הם לא בחרו בזה. זו לא אשמתם,הוא חשב.
לבסוף,עיניו נחו על הקבר של אביהם.
"לא משנה מה,תזכרו שאתם משפחה" היו מילותיו האחרונות.
הוא נאנח,ויצא מהחדר בחיפוש אחריה.

זה היה בוקר קר וגשום. הוא מיהר לחזור לתוך האחוזה.
הוא רץ בין שלוליות הבוץ שהיו בכניסה כששמע קול מאחוריו.
לא יכול להיות שזו היא,הוא חשב. הרי עברה כמעט חצי שנה מאז שעזבה.
הוא שפשף את עיניו,והתאמץ לראות מי הדמות שקוראת לו ממרחק.
רק לשבריר רגע עלתה התקווה שאחותו הקטנה חזרה. אבל לא. זו הייתה אישתו של חברו.
כעבור כשעה,שניהם ישבו בכורסאות מפוארות מול האח.
"מה עשית בחוץ?" היא שאלה. השאלה שלה ניפצה את כל מחשבותיו.
לרגע זה הצחיק אותו,הרי זה היה מנהג של אחותו לעשות את זה.
"טיילתי. עברתי באורווה לבדוק מה שלום מורטי".
"עדיין חולה?" שאלה בדאגה.
"עדיין חולה" אישר את דבריה.
"מה הוא אומר על זה?" היא שאלה כמעט בלחש.
הוא הביט למעלה,שכן חדרו של חברו שם.
"לא יצא משם כבר כמעט שלושה ימים" הוא אמר וחזר להביט באח.
היא הביטה גם היא למעלה,מלמלת משהו וחוזרת להביט באח. הוא לא התעניין במה היא מלמלה. הוא רק הביט בעצים הבוערים.
"זה כמעט מצחיק" הוא אמר לבסוף "היא תמיד פחדה לתת לו לשתות מהמים שבמזרקה כי היא פחדה שהם מזוהמים מידי בשביל מורטי. מי היה מאמין שהיא צדקה" הוא גחך באילוץ.
היא הביטה בו המומה. "זו הפעם הראשונה".
"מה?" הוא שאל בבלבול והביט בה.
"זו הפעם הראשונה שהזכרת את אחותך מאז שהיא עזבה" היא אמרה.
"באמת?" הוא ענה "הייתי בטוח שדיברתי.."
"לעצמך" היא השלימה את המשפט בשבילו. הוא הביט בעיניה,חצי מופתע ממה ששמע,חצי ממנו קיבל את זה כי האמין שזה נכון.
הם הביטו אחד בשני למשך עוד כמה שניות וחזרו להביט באח.
"אתה יודע" היא המשיכה "האווירה הייתה חלשה כשהשם שלה עלה פה ושם. כולנו בהתחלה ציפינו לתגובה ממך. היינו בטוחים שכל הפעמים שיצאת בבוקר וחזרת בערב היו נסיונות חיפוש שלה".
"הם היו" הוא אישר והטה את ראשו הצידה "בהתחלה הם היו".
"בהתחלה?"
"לאחר מכן הם נהיו טיולים בשביל לנסות להסיח את דעתי" הוא אמר באדישות.
למשך כדקה הייתה שתיקה בחדר. רק רעש הגיצים נתן חיים למקום.
"אני חושב שזה מה שהיא הרגישה" הוא הוסיף "שהיא צריכה להסיח את דעתה מהמקום הזה".
"לא ניסית לעצור אותה?" היא שאלה.
"אם ניסיתי?" הוא גחך "אני זה שגירש אותה מההתחלה" הוא ישר את ראשו.
"אתה לא יכול להאשים את עצמך" היא אמרה.
"כמו שהוא לא מאשים את עצמו?" הוא הצביע למעלה מבלי להפנות את ראשו.
היא שתקה. היא לא ידעה איך לענות. תמיד יהיה לו איך להגיב.
"היא מורטי" הוא המשיך "אחותי הכוונה. כל הזמן כולנו פחדנו שהמקום מזוהם בשבילה. ואז היא נעלמת,ואנחנו מתחילים להרגיש את החוסר. ועכשיו אין לי מה לעשות חוץ מלהאשים את עצמי. את מי עוד יש לי להאשים? את האיש הזקן הזה שמת עלינו וריסק את הלבבות שלנו? את האמא שבמקום לתמוך בילדים שלה תלתה חבל על הנברשת ונפרדה? שלושה אחים גדולים שרק חיפשו תחביבים בשביל לא לחשוב על מה שקרה? משרת שעזב כי הרגיש שהוא לא מוכן לעמוד בזה?" עם כל משפט קולו גבר.
הוא הפנה את ראשו אליה ופתח את פיו על מנת להמשיך אלא שהיא שמה אצבע על פיה,מסמנת לו שיהיה בשקט. הוא סגר את פיו,הביט למעלה,וחזרה באח.
"זה תסכול" הוא אמר "רגש שגרם לי להפסיק לדבר עם אחותי כל לילה,ואותו רגש שגרם לה לחשוב האם המקום הזה עושה לה טוב".
עוד שתיקה מילאה את החדר. לאחר כמה דקות,היא קמה ממקומה. "אני אלך לראות מה שלומו" היא אמרה ויצאה מן החדר.
הוא המשיך לשבת ולהביט באח. מנסה להזכר ברגע טוב מהעבר שלהם. כלום לא עלה בראשו.
רק צרחות ובכי. רק עוד "תהיה בשקט אף אחד לא רוצה לשמוע עליהם".
לבסוף הוא קם גם הוא ופנה לחדרו.

הוא הלך לצד נחל המים שזרם בחצר האחוזה. עקב אחריו לאורך כל הדרך,עד שהוביל לגשר. הוא חצה את הגשר,שמעברו השני היה פסל.
פסל שהוא בעצמו ביקש לבנות. לזכרו של מורטי.
הוא הביט בפסל והעביר את אצבעותיו על הכיתוב.
הוא הגיע לשתי המילים האחרונות. 'עדיין בלבבותינו'.
היא התרחק מן הפסל,והתקדם אל האחוזה.
"צהריים טובים" אמר חברו שעמד בכניסה. כעת,נשאר ממנו רק עור ועצמות. הוא בקושי אכל בחודשים האחרונים. רוב שערו נשר. הוא נראה פחות ופחות כמו אדם כל יום שעבר.
"צהריים טובים" הוא חייך. שניהם נכנסו פנימה והמשיכו ללכת לכיוון המדרגות הגדולות והרשמיות,עליהן פרוס שטיח אדום מפואר.
"זה לא יום ההולדת של אחיך הגדול?" שאל חברו.
"כן. זה כן" הוא חייך "הוא הופתע שמישהו עדיין זוכר. הייתי צריך להסביר לו שהעובדה שהוא עבר לפני חודשיים והרבה עבר עליו,פה הכל נשאר אותו דבר".
חברו צחק צחוק חלש שהפך לשיעול במהרה. שכן,אין לו כוחות כלל.
"כן. העולם ממשיך ואנחנו תקועים במקום".
הם פנו שמאלה והחזיקו במוטות הכסף בעודם עולים.
"אתה יודע מה הוא אמר לי?" הוא חייך חיוך חלש "הוא אמר לי שהוא ראה מישהי שדומה לה. בול היא רק עם שיער בלונדיני".
"אולי היא צבעה" גיחך חברו.
"זה מה שהוא אמר" הוא גיחך גם כן.
הם הגיעו לסוף המדרגות "אבל שזו רק מחשבה נאיבית" הוא הוסיף.
הם הביטו אחד בשני. כעט הוא שם לב לשקיות הגדולות מתחת לעיניו הקטנות של חברו.
"לא ישנת טוב?"
"סיוטים" ענה חברו "על מורטי" הוא הוסיף בחיוך חלש שצרך את כל כוחו.
"מה הפעם?" הוא שאל. הוא לא באמת התעניין,אבל היה חייב לשאול בשביל חברו.
"הלילה היה משהו אחר. חלמתי שמורטי קם אחרי שקברנו אותו. הוא פשוט הבריא,ככה פוף!
הוא רץ,השתולל,קפץ. ואז הוא נתפס על משהו. הוא ראה משהו באופק. ואתה מכיר את מורטי,הוא חייב לרוץ לעבר מה שהוא רואה.
אז הוא רץ! ורץ! וכבר לא ראיתי אותו יותר."
"לאן הוא רץ?" הוא שאל אחרי כמה שניות.
"זה העניין" אמר חברו בחיוך מלא "אני לא יודע! אז הלכתי לחפש!"
"ומה אז?"
"התעוררתי" הוא אמר והביט לעבר דלתות האחוזה.
"ומהחלון ראיתי את הגשר שליד הפסל שלו". החיוך נמחק מהפנים.
הוא הביט בחברו שנראה שכבר לא יכול להחזיק מעמד יותר.
"אולי הוא רץ לשדה פרחים" הוא אמר בחיוך מלא.
"אולי" המשחבה הזו העלתה בחברו חיוך.
"רק חבל שהוא לא לקח אותי איתו" הוא הוסיף והביט בעיניו.
"חבל" הוא הוסיף לחברו.
הם נפרדו כל אחד לדרכו. הוא חזר אל חדרו,ונשען על החלון,מביט אל כל רחבת האחוזה המפוארת.