מוזיאון השעווה

מוזיאון השעווה / טובי ארבל

א.
מאז יש לי ריטואל קבוע. אני מדקלם לעצמי מידיי יום את השיחה שלא אשכח לעולם. היא מתחילה במלים: "אמא, זוכרת מה מצאה הפיליפינית שלך מצאה כשפינתה את הבית?"
"זוכרת.. איך לא אזכור לוני. גם קראתי, גם לא אהבתי וגם לא אמרתי. מאז אינני מוצאת מנוחה ממה שעובר לך בנשמה. אם רק היית משתף, הכל היה נראה אחרת", אומרת לי אמא בשעה של התפכחות נדירה, בביקור השבועי שלי אצלה במחלקה לתשושי נפש והיא רק בת 68 . הכאב שלא נרפא כתש את גופה השברירי.
"עכשיו אני כבר לא מסוגלת לקרוא כלום, לוני. בקושי רואה בעין שנותרה בריאה, רק מקשיבה לקלטות מהספרייה לעיוורים. תדאג לוני שאקבל משלוח נוסף, בחר לי איזה ספר טוב, לוני, אתה מבין בספרים. ואת היומן ההוא תזרוק, אבד עליו הכלח. כעס לא ירפא".
"היומן הוא כבר ספר, אמא. הוא כבר יצא בשש מהדורות. אתמול הקליטו אותו על טייפ בספרייה לעיוורים והבאתי לך ראשונה לשמוע, גם אם אולי לא תאהבי. תקשיבי איך איתי שכטר קורא. מכירה אותו?"
ב.
אני לוחץ פליי ומתענג על הקול שמספר אותי:
מוזיאון השעווה מאת אלון שוהם.
25 מאי 1987. פינוק על סדין מעומלן במגורי סמלים. מחברת בית ספר, שש שקיות ביסלי בצל וקולה מהשק"ם. אני מנצל ארבעה גימלים בגלל קרע בגיד כדי לכתוב סוף סוף את מה שמתערבל לי בראש שנים. בעצם מאז שאודי.
הזיכרון הכי דפוק מהבית זו דודה רישה, איך לא. "לא נראה לי שהוא בכלל מתאבל", היא אומרת לאמא כל פעם מחדש כשהיא מגיעה לתפילה השבועית בסלון, מזכירה בפעם המי יודע כמה איך נפצעתי בברך כשנפלתי מהאופניים אצלם בגבעתיים, אני בן שבע ואודי אפילו לא עוזר לי לקום. ואמא מגוננת בחולשה: "מה את מדברת, רישה, ודאי שזה כואב לו. הוא ואודי היו חברים טובים, רק שהוא מופנם, הילד, לא מקיא הכל החוצה, כמוך".
"ב-וו-דאי", היא מאנפפת בציניות ארסית ובטח מגלגלת עיניים לשמים, כדרכה. "..אודי רק היה מרביץ לו, ועוד איך מרביץ. או ששכחת, או שאת מעדיפה לשכוח. אחרי מות, את יודעת".
רציתי להרוג אותה כל פעם מחדש, בייחוד כשהיא הייתה משחילה את קסדת הבלונד המנופחת אל פתח החדר שלי להגיד שלום, בעוד אני מתחזה למי ששקוע עמוק בספייס אינוויידר, לא זורק, רק משחרר אוויר, ואומר בלב: עופי כבר, נפיחה זקנה.
וכשהיא פרחה בטקסיות פולנית ונשיקות, הייתה אמא לוקחת אוויר מלוא הריאות, נושמת לרווחה ומזדרזת לשים ליאונרד כהן פול ווליום, כי זה מה שאודי אהב, ואם אודי אהב, צריך לציית, ופונה לסדר את החדר שלו, כאילו לא סידרה אתמול, כאילו מחר הוא מגיע לרגילה והכל צריך להיות טיפ טופ, כי החברה שלו עוד תעז לחשוב שמלוכלך אצלנו.
ג.
26 מאי 1987. מאז שאודי נהרג אני מתאמץ לדלות מתהום הזיכרון רגעים שיעזרו לי לזכור אותו חיובי, אבל כל מה שצף זה אימוני הקרטה שאודי היה משלים על שק החבטות הביתי, זה אמא, שמתחננת שיעזור לי בחשבון בעוד המחוצ'קן מגחך בנהמות קולו המתחלף שאני דביל ומפגר, ואני תופס מחסה מתחת לשמיכה מחשש להפעלת מטעני השפלה נוספים. סדרתית הוא גם היה מנקב את צמיגי האופניים שלי ואחר כך שואל למה אני לא יודע לתקן פנצ'ר.
טוב, נכון שהוא השמיע לי פעם ליאונרד כהן והפגין ידע רב באושיה, כמו האגדה שהשיר צ'לסי הוטל, שנכתב אחרי מותה של ג'ניס ג'ופלין, הוא מחווה לסטוץ שהיה לשניים במלון, לאמור – "תראה ילד איך בא כזה קטע כאילו מכלום בין שני אנשים שלא מכירים", רכילות שהפכה לטיזר מתוכנן היטב אל לבה של גילי, שעשתה לו תיזוזי הרד טו גט, כמו שרק שרלילה שלא עושה חשבון לכלום מתעללת במי שמתחפש לידען מוסיקלי. עכשיו, אחרי עוד הברזה של גילי בול על רגילה, מחליט אודי לעשות את ההיפך הגמור מטלטולי שק החבטות: הוא מנגן לי שיר אחרי שיר ומתבל סיפורים תואמים על המאסטרו הגדול שהכיל בודהיזם, יהדות ופיוט בגוף צנום אחד.
אז הנה באמת רגע של פיוס. הנה בא לי גם זיכרון של התגוששויות על המיטה, של מפעל הצ'יפס שפתחנו מדי פעם במטבח וטינפנו אותו כך שאמא צרחה 'געוואלד', את הנסיעה באופניים לסידני עלי ביום כיפור ומה שראינו שם, נוטפי ריר, בגיל שעוד לא הייתי אמור אפילו להרהר בשכאלה תמונות ואודי גורר אותי משם בתואנה שאני קטן מדי למחזה המפרה.

ד.
27 במאי. לא אוהב התרפקויות נוסטלגיות. לא שלי, לא של חברים, לא של משפחה או של כל מי שנדחף לסלון עם פרצוף תשעה באב לשבעה שלא נגמרת כבר שלוש שנים. הכי דבילים בשבעה יצאו החברים מהכיתה. הם היו בטוחים שמלאך המוות עדיין מרחף בבית ברחוב השיטה 6 והם, על בהונות, באים לסמן ווי ליד מצוות ניחום אבלים, לוחצים לי יד בריפיון נשי ויוצאים לחצר להתלחש עלי, שאני בכלל לא בעסק. במקומם לא הייתי מטריח ת'תחת למעמד מביך כזה. בחיים לא אגיע לצביעות כזו, לא אחטט באלבומי תמונות של אחרים, אלא אדבר על מה שאני באמת אוהב לדבר: כדורגל אנגלי. סצנה שאפשר להעביר עליה ערב בלי שאיזה דוד, כמו אבינועם, יתפלסף על "מקומו של האח השכול, הנעדר מתודעת הזיכרון הקולקטיבי ומנרטיב השכול לדורותיו". בולשיט האבינועם הזה. אז מה אם הוא פרופסור במכללת רופין, מי זו מכללת רופין שנותנת פרופסורה לטרחן מקובע?
אח שלי נהרג ולי יש חיים משלי. אח שלי נהרג, דוד אבינועם, ותגיד לסטודנטים שלך ולעוזרות המחקר שאתה מפנטז עליהן עם אבא, שיש אחים שכולים שממשיכים את החיים בלי טישוז, רחמים עצמיים ופסיכולוג מהנהן ובלי שיקטלגו אותם בתבניות אבינועם רדודות של זיכרון, שכול וכל הבולשיט הנפוח מבית היוצר של מיתוס טוב למות בעד ארצנו, שהתפוגג עוד לפני שיצאה מחציתה של תש"ח.
אז אם אתה אבינועם מחפש קהל לתיאוריות שלך, לך קודם לגוש 14 חלקה 6, כי שם עוד לא היית, ותספר לאודי שמשרד הביטחון, המחלקה להנצחת החייל, פימפמו אותך במאה אלף שקלים למחקר המצחיק שלך ושצה"ל מדפיס הרבה כסף בשביל אשמה.
אודי לא דאג שיהיה לו אח שיתאבל עליו, וזה בסדר. אנחנו לא חיים את המוות, אנחנו חיים את הרגע. הזחוח, המספק, העכשווי, ואודי אחרון שעשה חשבון, לא לי ולא לאף אחד. אחרת לא היה כותב את שורות ההומור השחור בפנקס, מין צוואה מצחיקה שהותיר לחברים בסיירת שמתחילה במלים: "הנה מוטלות גופותינו, כמו במבה ביום של שרב, הבמבה דלוחה ורופסת, מי ילעסנה עכשיו? קצינת נפגעים מחורמנת, תנעץ בשמוקנו מבט, ואל הארון יכניסונו טהורים כמו חולצה של שבת".
ה.
28 מאי 1987. היום שנה ועשר. נזכר בערב הגיוס. לא ישנתי כל הלילה ובבוקר ארזתי תרמיל כמו אודי אז, לקחתי את כנפי הצניחה כקמע (למרות שעוד יש זמן), כומתה אדומה, (למרות שעוד יש זמן), פנס, מגל"ר, מיתרים, גומיות לנעליים, כיסוי לשעון, כמה מטרים של פלנלית. מי צריך אותם במוזיאון השעווה כשאני הולך לצבא?
מהחדר שלי הודעתי לנוכחים, שלא יחשבו אפילו על לבוא אתי לבקו"ם. רק אותם אני צריך שם, עם פוזת ההורה השכול ומגש הכסף המשומש מתחת לבית השחי. אל תבואו ואל תנסו לדבר עם שוקה הבנדוד, הסגן אלוף הג'ובניק, שיעשה ממני חייל מרשמלו רק בגלל שאני אח שכול.
אבא התגלח. אמרתי לו שלום, הוא אמר ביי אפרורי כאילו אני יוצא לשחק קטרגל במגרש ועוד שעה חוזר. אמא, לבושה ליציאה, מיללת לכולם כבר שעה שלוני מתגייס היום כשהם בטח אומרים לה: "שאלוהים ישמור עליו" והיא עונה ב"אמן" רפה, ולי ממש אין חשק להשתקף בתוך דמעה קרה.
בטח נתראה בשישי, אמרתי – ויצאתי.
ו.
שום דבר לא חדש לי בטירונות צנחנים. על הכל כבר שמעתי מחברים. גם מאודי. ליטרים של זיעה, צעקות של מכי"ם מורעלים, כושר, פירוק נשק, הרכבת נשק, פירוק נשק, הרכבת נשק, שיחות מוטיווציה עם סלוגנים מחורזים ואני בסיסמאות כבר דוקטור. קבלו את קאנון גאוות הלאום, הגבריות והמוטיווציה מבית היוצר של כור ההיתוך הישראלי.
ז.
אני עוצר את הקלטת המתגלגלת בטייפ, לפני שאמא תשמע זיכרון לא נעים שקשור בה. אבל אז היא מרימה פתאום ראש מתהום השינה, כאילו אומרת: "תפעיל לוני, למה הפסקת?"
אמא מקשיבה, אני אומר לעצמי. היא שומעת הכל, רק טומנת הכל בפנים. כלו הדמעות, תמו המלים. סע שכטר, אני אומר בלחש, לוחץ פליי ומתענג על הפרשנות שלו, צבע הקול, האינטונציה, האמפטיה והניואנסים האניים שהוא משרה לזיכרון הפרטי שלי.
ח.
30 ביוני – רגילה בבית. אמא נכנסה לריטואל חדש. מלבד תחזוקת מוזיאון אודי, היא עכשיו בעניין הגינה ליד הקבר, מתנחמת בפטוניות ובקקטוסים בחלקת הבן שהלך ולא מתאבלת לרגע על הבעל שתפס מרחק, ניכור וגינדור.
לאמא יש חברות חדשות. אבא קורא לזה – המילייה השכולאי. ריטואל השיחה קבוע. לא סוג המוקש, לא הפלג הפלשתיני שלקח את הבן. שיח גננים. הבנות בעסקי פלורה. כמה ידע יש שם על צמחים חסכני מים – קספליניה, אלווורה, נר הלילה הוורוד. במומחיות נון שלאנטית הם שולטות בלקסיקון צמחי הגן כמו בוטניקאים תואר שני ומעלה. וכמובן לא נפקד שמו של זמיר, שאחראי על החלקות מטעם משרד הביטחון, שמהצד גוזר קופון נאה מהשקיית הגנים הבוטניים של קרית שאול על חשבון כיסן הנדיב ורווי האשמה של אמהות שפויות שלא מתייצבות יום יום למסדר גננות הקברים.
ט.
אני פורח בצבא. לא נותן לעצמי לשקוע בים הדמעות של אמא ובנהר הבריחה של אבא. תפסתי אוויר, חברים חדשים והאופק נראה פחות טחוב ויותר מבטיח. אני משתכר מזריחות ופריחות, חי בשלום עם ברחשים, גירודים משמיכה צבאית ושברי הליכה וטובים לי אלה ממשקלו המכביד של מוזיאון השעווה על שם אודי שוהם. עד מתי? שלוש שנים? חמש שנים? כשכבר לא אזדקק לחדר ואני כבר סטודנט לפיזיקה בטכניון? הרי כבר הוכחתי גם לאודי בחייו וגם למורה לפיזיקה, שאם רוצים, אפשר הכל, אפילו לזכות מקום ראשון באולימפיאדת הפיזיקה.
י.
1 ביולי. נני לא תופשת. לא מבינה את הפולחן. וכל פעם שהיא עוברת ליד המוזיאון, היא ממחזרת דאבל טייק טראגי לכיוון ותוהה איך אני לא מתקומם נגד מה שמכונה כאן 'החדר שלי', שאינו אלא מרפסת סגורה, בה אני מצטופף כבר שנים, כשחדר כזה גדול עומד ריק.
בחופשה האחרונה, בנסיבות של מסיבת הפתעה לבעלה, הגיעה אלינו הביתה אמא של נני להעמדת תפקידי במזימונת. שרה היא שם חזק באקדמיה של הנפש. ואז, כאילו בטעות, היא נקלעת למוזיאון עליו שמעה רבות, מושכת אותי בחולצה אל קודש הקודשים, כדי להעביר לי מסר נוקב על מצבי הנפשי עקב היותי דחוי לאורך שנות השכול ואולי כבר קודם, נוכח (היא אמרה נוכח) הסגידה הזו לחדר, שוודאי משפיעה עלי קשה בתקופת מאמץ נפשי ופיזי שאני עובר בצבא וגם נוכח מעמדו הלקוי והנפקד של אבא בתא המשפחתי וכי לא ייתכן שזה יישאר ככה, כשאני נושא על גבי את כל המטענים האלה, ולמה צריך מוזיאון כזה בדירת שלושה חדרים, כאילו זה מה שיחזק את הזיכרון של אודי, וכאילו שצריכים לסגוד לפטיש עד עולם.
חידשת לי הרבה ד"ר שרה כרמון, לכי תדחפי, או בואי נראה אותך אומרת את זה לאמא שלי, שלא קוטלת קנים בהתנסחויות, נוכח (זה אני אומר) הופעותיה התכופות מדי בכנסים, סמינרים, מחקרים ותוכניות בוקר, שלא לדבר על תוכניות ליום הזיכרון.
אז גבירותי ורבותי, אמהות שכולות ואבירי אקדמיה, פרופסור אבינועם שוהם וד"ר שרה כרמון הנכבדים: את המסרים הנפוחים שלכם תשאירו לאולמות ההרצאות ואל תגעו לי באבל. הוא שלי ובטח לא פרק במחקר. אקדמיה יקרה, אמא שכולה שלי, עכשיו החלטתי: פז"ם המוזיאון נגמר.
ואז, כשאני עוד לא מעכל את ההכרזה ההיסטורית, אני מתחיל להתגנב מידיי פעם לחדר, לזנק למיטה עליה התגוששנו ולקפוץ עליה, לא בשביל הנוסטלגיה, אלא כדי להיווכח פעם נוספת שהמיטה של אודי הרבה יותר נוחה משלי וכך אני מצדיק לעצמי חרופ עמוק ונחרני, תוך הפרת כללי התנהגות במוזיאונים, אבל גם בלי שאמא תדע, קרי: כשהיא מגננת, או שורפת שעות נוספות בעבודה, או מתייסרת פומבית בעוד אחד מריטואלי השכול הפזורים בנדיבות בלוח השנה.
י"א.
4 ביולי. "כשיהיו לך נכדים", אני שומע את שכטר מדייק את האקצנט של אמא בקלטת שמנגנת לאמא שלי את אמא שלי. זו הייתה התשובה שלה, מלווה באבחת צחוק חסרת מעצורים, לשאלה מרומזת בלבד על תוחלת חייו של המוזיאון. כאילו אז, כשיהיו לי נכדים, הכל ייפתר, הפצע יגליד. רק אז, כשכבר אהיה רחוק מרחוב השיטה 6, כשכבר לא אזדקק עוד לחדר, רק אז יתפרק המוזיאון. אולי התכוונת כשיהיו לי נכדים? הצחקת אותי.
מצד שני, יש בתשובה שלה בכל זאת איזו התקדמות מהמוצב בו היא מתחפרת כבר שנים. פתאום יש פז"ם, יש מועד שחרור, יש תחנה סופית למוזיאון: כשיהיו לי נכדים. ואפילו שזה נאמר בהומור שכזה, אני מתייחס לדברים ברצינות גמורה ומחליט שאני מחליט, שהביטוי 'לקחת אחריות', זה לא רק על נשק, שמירה, חיילות. לקחת אחריות זו דרך חיים.
ואז אחרי שבועיים, כשאני צועד הביתה עם חזה שמאל שמבליט את כנפי הצניחה של אודי, הישר למכבסת סימה (להשאיר את הצחנה הצבאית, שאני נמנע מלבקש מאמא, שמתעלמת באצילות מהתענוג), אני מוצא אותה אורבת לי בתוך עשן סיגריות מחניק בפתח המכבסה ומתנפלת עלי בשמחה שלא הכרתי, מושכת את שק הכביסה מידי ואומרת "בוא הביתה לוני", ומחזיקה לי ביד, כמו פעם כשהייתי ילד. קרה משהו? אני שואל ומקבל מענה עתיר ארומות מטבח שמהביל מאדי מרק העוף המשכר שלה.
וכשאני יושב איתה לארוחת ערב שבת נדירה, אני רק לא מנצל את המומנטום לשאול את השאלה האחת ומרגיש עם זה חרא. או שאני פחדן שלא לוקח אחריות, או שאני נקבה רופסת, או שאני פשוט מוכה הפתעה מהפתיחות החדשה של אמא. משהו עובר על אמא שלי ולי אין אומץ לדבר, לשים את המוזיאון על השולחן.
י"ב.
5 ביולי. החבורה שישבה מולי ברכבת קיבעה לי חיוך שהתקשה להימחק עוד זמן רב. חבורה של חיילים, חברים מילדות, הזדמנה לגמרי במקרה לקרון אחד של יום ראשון, עולצת מעצם המפגש המקרי ומחוויות עבר והווה, במין חגיגת רעות בעוצמות מעוררות תהייה עד לאיזו רמה של אושר מגיעה חברות, ובכלל, שיש דבר כזה בעולם.
קנאתי. נזכרתי בחברים שבאו לשבעה. אלה שלא הסתכלו לי בעיניים וחמקו לחצר. נזכרתי איך נעשיתי מאז השבעה יצור מוקצה, שכבר לא צוחקים איתו, לא קוראים לו למסיבות, לטיולים, לים. כך נותרתי לבדי עם נני וכיף לנו יחד גם בלי חברים. אבל כשהם ירדו בתחנות שלהם, בדרכם לאיסוף היחידתי, רציתי להיות חלק מהם, להיסחף בזיו העלומים וחמדת הגבורה.
י"ג.
"מה זה הארגזים האלה?" היא צווחת, ועוד לפני שסגרה את דלת הכניסה ועוד לפני שבכלל אמרה שלום לחייל שלה, שלא ראתה חודש, פורצת אמא לחדר של אודי ומוצאת אותו מגולח מתצוגותיו. לא עוד מדי צנחנים, נעלי צנחנים, כומתת צנחנים, גביע צנחנים, רובה גליל. גילוח מסדר המפקד. הכל בארגזים.
האוזניים שלי מזדקפות לפשר השקט הזה שם בחדר. אני סופר את השניות, כמו כשזורקים רימון ומחכים לפיצוץ ונמס באחת לצלילי הקול הצרוד שמתחיל את ה: לה לה לה לה, לה לה , לה לה, לה לה, לה לה, לה לה, לה, לה, לה, שפותח את דנס מי טו דה אנד אוף לאב הבוקע מהמערכת של אודי.
ואני, בתחתוני בוקסר פרחוניים, ממלא את החדר במאה ותשעים סנטימטרים של גאווה, מסתנוור מנגוהות השמש הבוקעות מתריס שלא נפתח שנים, מתלטף בקצוות הווילון השקוף שמתנופף ברוח קלה של קיץ ומישיר מבט אל אמא שנוחתת מהעקבים הגבוהים, אוחזת בזרועותיי השזופות עד מחציתן, מלטפת את שתי לחיי הזיפיות ומובילה אותי לואלס שאין לו סוף לזכרו של אודי ולתפארת ליאונרד כהן ועוצרת לחיבוק שובר צלעות, כדי להגיד לי הישר אל תוך האישונים וללא דמעות: תודה לוני, לא היה לי אומץ.
י"ד.
שכטר נדם. אמא, חיוורת מתמיד, ספונה עמוק במחילות הכאב. לוא רק ידעתי מה עובר שם במוחה, אבל כבר שנים ויתרתי על תשובה.
שמש מציצה בחלון, מלטפת את שנינו בקרני מחילה, פיוס ואהבה, ואמא, אולי היא כבר הרחק בעולם שכולו טוב.
הטייפ עוד רוחש המייה חלושה שרומסת את השקט השמיימי.