מונולוג של יום שישי

קורנל לוסטיג 01/11/2012 1114 צפיות תגובה אחת

קצת קריר אבל סוף סוף יום של שמש. יום ששי מושלם. ומה איתי? בנמל כבר אין מקום פנוי, כל בתי הקפה מלאים… אפשר לצאת עם מירי להליכה. בטח כבר גמרה עם הילדים. אין לי יותר כח. מסתובבת כבר שעתיים בבית כמו סהרורית. העוזרת שוב דפקה לי ברז ביום חמישי וכל הבית מבולגן. לא בא לי לקנות עכשיו פרחים לשבת. בשביל מה?
למה לעזאזל הסכמתי? שעתיים של מקלחת, איפור, ולבחור את השמלה. עם גרביוני התחרה. הגרביונים היו טעות, אבל רציתי; חשבתי שאיתו יהיה שונה. אין שונה, הכל אותו הדבר. בשביל מה? כדי שאשב עכשיו כמו מפגרת, לחכות שיתקשר? אין לי יותר כח. שרית לפחות לא מצפה לכלום, מזיינת אותם, עוברת הלאה ומחזיקה גם את עדי, שיהיה. אני לא מסוגלת. זה שורף מדי. בכל פעם מחדש אותו הסיפור. למה לא נולדתי גבר? לשם מה הסבל הזה? אחליף את התמונה על הקיר במסדרון, כבר מעלה לי את הסעיף. כולם מחייכים. הכל זבל וצביעות. אשים תמונה שחורה וגדולה במקומה. על כל הקיר. המפה על השולחן כבר מלוכלכת; הגיע הזמן להחליף גם אותה. אני יוצאת מהאתרים האלה. ממילא אין שום גבר נורמלי. עוד חודש עד לראש השנה, וכלום. מדבר צחיח. אני לא אהיה שוב לבדי אחרי ארוחת החג! בספטמבר יש שבועיים חופש ואני לא אשאר בבית כמו פוסטמה! לפחות צימר לכמה ימים, בכלל לא משנה עם מי. יוסי יבוא אם אקרא לו. נוכל ליהנות יחד ליום אחד. אבל אז שוב יתחיל לדבר על המשפחה המושלמת שלו ולא יישאר בלילה. גמרתי עם זה. וזה סופי. הוא כזה דפוק, אלוהים! איך הוא לא רואה שאין לו חיים? זו הבעיה שלו; שילך להזדיין.
שאני אתקשר? אתמול היה משהו שונה. רמי הסתכל עליי אחרת. גם המגע שלו היה שונה. לא יכולתי להתנגד. היה משהו כזה טבעי, ללא מאמץ, בלי זיעה. בלי כל הבולשיט של כמה הוא מצליח וכמה נשים יש לו. לא הייתי צריכה להישבר. לא באוטו. אין סקס בדייט הראשון.
בעצם עכשיו רק עשר, אולי הוא עוד ישן. לא שמרתי דבר לעצמי והוא ראה את זה. הוא אידיוט אם לא יתקשר. אין לי יותר כח. כל טלפון מקפיץ אותי ואין לי כח עכשיו לשיחות הבוקר עם יעל ורחלי ודפנה. אני יודעת מה יגידו. שוב ורדה עם ההטפות שלה, הגיע כבר הזמן להתמסד ולהתפשר ולהשלים. הייתי כבר בסרט הזה. הרגש דופק אותי לגמרי. לזרוק את הנייד וזהו. לקרוא ספר. למי יש סבלנות עכשיו לספר? עדיפה כבר ההליכה עם מירי. חצי שנה ניו-יורק זה מה שאני צריכה. לשכוח מהכל. אולי יש משהו הערב. אולי אוכל לנשום סוף סוף. אבל אולי רמי יתקשר. הוא חייב. לפחות מנימוס. ואז אדע… לפי הקול שלו. אם אני אתקשר הוא יחשוב שאני קרצייה ויברח… אבל מה יש לי להפסיד? הוא ראה במדויק, בירידה לחוף הצוק את השמלה, את הרגליים ואת הגרביונים – ואהב. ראיתי בעיניים שלו. פנסי הרחוב בירידה לחוף הם נכס. קסם כזה. מבליטים את הגוף ומטשטשים את הקמטים. הוא הסתכל; הסתכל גם על השדיים. הייתי סקסית אתמול, אין מה להגיד. חבל שלא הספקתי לקנות את הנעליים שראיתי שלשום בדיזנגוף; זה היה יכול להיות מושלם. לא הייתי צריכה להישבר. זאת הייתה טעות. היינו יכולים ללכת לסרט ואז הייתי יכולה להתקשר היום, ואפילו להיות נחמדה אליו. מזמוז כן, אבל לא יותר מזה.
שאסמס לו? לא! בשום אופן לא. לחכות לתשובה אחרי הסמס זה אפילו יותר גרוע. עכשיו לפחות אם הוא לא יתקשר עד אחת, אני יכולה להתקשר ולהציע לו סרט. בצורה טבעית, כאילו שום דבר לא קרה. אפילו לא להזכיר את אתמול. שוב מצלצל הטלפון… "היי רמי מה שלומך?… שום דבר מיוחד איתי, מסדרת קצת את הבית… מה איתך?".


תגובות (1)

היי יובל בארי מקדמת אותך להצטרפותך לאתר "סיפורים" בברוכה הבאה ויוצאת מתוך הנחה שאת בת ☺☺☺ אז אומר לך שאהבתי את הסיפור שלך מאד מאד מאד ממני בקי בברכת שבת שלום ובהצלחה ♥♥♥

02/11/2012 02:42
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך