מחט בערמת שחת

***ה-12 בספטמבר 2013***
"לא! בבקשה!" צרחתי בבהלה "לא!" צרחתי שוב והתעוררתי בבהלה מניעור.
"מה קרה?" אלכס לחש "שוב הסיוט הזה?" הוא שאל
הנהנתי בקושי ונשמתי עמוק כדי להירגע "הוא יפסיק בשלב מסוים, אני אתגבר על זה" לחשתי בקול רועד "סליחה שהערתי אותך" אמרתי ונישקתי אותו ברכות.
הוא ליטף את שערי והצמיד אותי אליו בחיבוק מתחת לשמיכה "אולי תספרי לי על מה חלמת?" הוא שאל "ביום שהתחתנו לונה, הבטחת לספר לי את סיפור חייך, עברה שנה מאז" הוא לחש.
הסתכלתי עליו "אתה בטוח?" שאלתי "סיפור חיים אף פעם לא קל"
אלכס הנהן ואני נשמתי עמוק "זה התחיל כשהייתי בת 17, שיא גיל ההתבגרות" גיחכתי בקושי "הייתי מורדת. מרדתי בהורים, במורים ובכל דבר חיי" אמרתי "זה גרם לי לבעיות אלכס, הסתבכתי וההורים שלי החליטו לשלוח לי אותי לפנימייה…"

***ה-1 בספטמבר 2005***
זרקתי את חפציי למזוודה בעצבים וסגרתי אותה.
התלבשתי בבגדיי בשחורים והנחתי את המזוודה ברישול בכניסה לבית.
"אמא אני מוכנה!" צרחתי והתיישבתי על הספה, את הרגליים הנחתי על השולחן ועישנתי סיגריה, הדלקתי את המוזיקה שלי על שיא הווליום וחיכיתי שאימי תבוא להסיע אותי.
אחרי כמה דקות היא ירדה במדרגות ואני כיביתי את הסגריה במאפרה והתרוממתי "אפשר לנסוע?" שאלתי והיא הנהנה ועזרה לי להכניס את המזוודות למכונית.
התיישבתי במושב שלי וחגרתי, שמתי את האוזניות שלי וישנתי כל הדרך.
"תתעוררי לונה, הגענו" אימי לחשה וניערה אותי, פקחתי את עייני ונאנחתי בשקט. אני יצאתי מהמכונית במהירות והסתכלתי מסביב המקום נראה כמו בית כלא מבחוץ. בלעתי את רוקי בפחד "לא יכולתם למצוא מקום יותר מכוער?" שאלתי את אימי והיא נאנחה ממני "זה המקום הכי טוב בשבילך" היא אמרה ואני גלגלתי את עיניי והוצאתי את המזוודות מהמכונית.
אימי ניגשה לעזור לי וביחד נכנסנו לבית… סליחה לפנימייה.
עיניי נפערו בהלם כשראיתי את הפנימייה מבפנים, היא נראתה כמו ממלכה. נברשות היו תלויות על התקרה הגבוהה, שטיחים היו פרוסים על הרצפה וקירות בצבעי ירוק עדין.
הסתכלתי מסביב מהופנטת, אפילו לא שמתי לב לאישה שניגשה אלינו עד שהיא פתחה את פיה "לונה, נכון?" היא שאלה, קולה היה רך, נעים ומרגיע.
הסתכלתי עליה והנהנתי באיטיות.
היא חייכה לחצה את ידי "אני ליסה, המדריכה של שכבת יא'" היא אמרה ואני לחצתי את ידה והנהנתי שוב.
אחר כך היא לקחה אותנו למסדרון של שכבת יא' וליוותה אותי ואת אימי לחדרי "החדר של שני ילדים בדרך כלל, אך שלך ליחיד" היא אמרה והגישה לי את המפתח פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר. הוא היה קטן וצבע הקירות היה לבן, המיטה עמדה בצד עם סדינים, שידה חומה לידה עם מנורה כחולה ושולחן בצד החדר, החלון היה מעל המיטה עם נוף ליער והיה תלוי עליו ווילון בצבע שמנת, ארון הבגדים היה קטן ועמד בצד החדר ועל התקרה הייתה תלוי מנורה פשוטה.
"זה מאוד יפה" אימי אמרה והניחה את המזוודות על המיטה.
"תודה גברת אופל, אנחנו משתדלים להעניק לחניכים תחושה של בית" ליסה אמרה וניגשה לארון "יש בו את הלבוש לבית הספר" היא אמרה והגישה לי תיקייה מלאה בדפים "יש כאן את התקנון, המערכת והחוגים"
לקחתי את התיקייה ועברתי על המערכת "מה זה כיבוי אורות באחת עשרה?!" שאלתי מזועזעת "והכנת שיעורי בית?!"
"אנחנו דואגים שתישני מספיק שעות והכנת שיעורי בית זה שכולם בחדרים אחרי ארוחת הצהריים עושים שיעורים והמורים עוברים בחדרים ועוזרים, אנחנו דורשים השקעה בלימודים ומשמעת. בנוסף את תתרגלי לזה מהר מאוד, כולם הגיעו לכאן כמוך. ספרי הלימוד שלך בשידות בשולחן וגם המחברות וכלי הכתיבה"
אני נאנחת ומהנהנת "מה שתגידי" מלמלתי
"עוד חצי שעה יש ארוחת צהריים, את צריכה להיות נוכחת בה" היא אמרה והסבירה לי איך להגיע לחדר אוכל ויצאה מהחדר. משאירה אותי ואת אימי בחדר.
"את יכולה ללכת. אני לא רוצה לראות אתכם יותר" אמרתי בכעס, שנאתי אותם, שנאתי אותם על הכל.
אימי הסתכלה עליי בעצב ונישקה את ראשי וחיבקה אותי. לא הגבתי.
"אני אבוא לבקר ברגע שאוכל ושיהיה אפשר עם אבא" היא אמרה ויצאה מהחדר, משאירה אותי עם המחשבות לבד.

בסוף הרעב ניצח, החלפתי לחולצת בטן שחורה ומשוחררת ולסקיני כחול בהיר. סידרתי את המחליק והאיפור ונעלתי אולסטאר שחור גבוהה והלכתי לחדר אוכל.
כשהגעתי לפי ההוראות לחדר אוכל הבנתי שאיחרתי. דלת העץ הענקית הייתה סגורה, על הדלת היו חריטות של כל מיני ציורים שלא הבנתי אך נראו כאילו סיפרו סיפור…
נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר אוכל, כל המבטים הורמו לעברי בבת אחת. בעלתי את רוקי.
לחשושים נשמעו מכל עבר "מי היא?", "זאת הילדה החדשה?", "היא איתנו בשכבה?", "היא פושעת?", איך היא מתלבשת…"
הסתכלתי מסביב עצבנית וחיפשתי מקום פנוי.
הלכתי לסוף חדר האוכל. ראשי היה מורם, אני לא אתן להם את הסיפוק לפגוע בי.
התיישבתי לבד בשולחן ולקחתי לעצמי אוכל ואכלתי. הלחשושים נפסקו אחרי כמה דקות.
חייכתי מרוצה ולקחתי את הפלאפון שלי והדלקתי לי מוזיקה.
לפתע הרגשתי את הכיסאות לידי זזים, הרמתי את מבטי וראיתי שתי בנות שהתיישבו מולי . אחת בלונדינית עם פסים וורודים ועם עיניים ירוקות והשנייה עם שיער שחור עם פסים כחולים ועיניים כחולות.
"היי קוראים לי מריה" אמרה הבלונדינית "וזאת כריס" היא סימנה על הבת עם השיער השחור
"היי" אמרתי באדישות.
"את לונה, נכון? החדשה" כריס שאלה בהתלהבות וחייכה חיוך גדול ורחב.
הנהנתי "כן… החדשה…אני מעדיפה שתקראו לי לו" אמרתי
"יש לך שם יפה" אמרה מריה "איך את מסתדרת עד עכשיו?" היא שאלה
"אני חושבת שבסדר… מה כבר יש לא להסתדר?" אמרתי ושתיתי מהמים
"געגועים הביתה מקום חדש" כריס אמרה "או שאותך הביאו לכאן בכוח?" היא שאלה והשפילה את מבטה.
הבנתי שאותה לכאן בכוח, כמוני. "ההורים שלי גררו אותי לכאן"
כריס הסתכלה עליי מופתעת "מה כבר עשית?" היא שאלה, הסתכלתי עלייה וצחקקתי "מה לא עשיתי…"

***שבוע לפני ה-1 בספטמבר 2005***
"תומי תיזהר!" לחשתי ולקחתי שאיפה מהסיגריה והמשכתי לצייר את הגרפיטי על הלוקר של המורה למתמטיקה.
"אני יודע מה אני עושה לילו" הוא אמר באנחה ולקח מידי את הסיגריה ועישן.
הסתכלתי עליו מיואשת ולקחתי ממנו את הצבעים וציירתי במהירות "בוא נלך!" אמרתי ומשכתי אותו אחריי כשסיימתי לצייר.
תום רץ אחריי וביחד ברחנו מהבית ספר בלילה.
שנינו צחקנו והתנשפנו מהמאמץ "שיחשוב לרדת עליי שוב" סיננתי וזרקתי את הצבעים לפח והלכתי עם תום לבית של גרמי "אני בטוח שהוא לא יעז לדבר איתך" הוא אמר וחיבק אותי וצחק.
צחקתי איתו ואחרי כמה דקות הגענו לבית של גרמי
"היי" אמרתי וחיבקתי אותו חזק
הוא חיבק אותי חזק והתקרב לשפתיי "מה עם נשיקה לולו?"
צחקקתי והנדתי בראשי "לא חושבת"
הוא הסתכל עליי בשאלה "לא?" הוא שאל ואני הנהנתי.
צחקקתי ממבטו המופתע וחייכתי חיוך קטן ונישקתי את שפתיו.
התיישבתי על בירכיו של גרמי בחצר שלו ושתיתי מהבירה.
משכנו לשתות ולדבר במשך שעות עד הבוקר, היינו שיכורים ומשועממים והחלטנו לצאת לטייל.
החזקתי את ידיהם של גרמי ותום וצחקתי בשמחה.
"לאן הולכים?" שאלתי בהתלהבות
"לחנות ממתקים" תום צחקק
חייכתי באושר והלכנו לחנות. גרמי פרץ את הדלת ונכנסו.
אני התחלתי לאכול מהמדפים ביחד איתם, בלגנו את החנות, שברנו דברים ופתאום הגיעה המשטרה.
אני משכתי את תום וגרמי במהירות אחריי רך זה היה כבר מאוחר מדי…

***ה-1 בספטמבר שנת 2005***
צחקקתי בשקט והסתכלתי על מריה וכריס.
"מה קרה אחרי זה?!" שאלה כריס בהלם
"תפסו אותנו ולקחו אותנו לתחנה. שם קראו להורים שלנו ופתחו לנו תיק פלילי. ההורים שלי כעסו ורשמו אותי לכאן ובדרך הבית ספר הקודם שלי העיף אותי גם ככה" אמרתי
"ומה עם גרמי ותום?" מריה שאלה והסתכלה עליי
"גרמי נכנס לכלא על החזקת סמים ושדידה" לחשתי בשקט והשפלתי את מבטי "ותום נשלח לכאן גם, אבל הוא שונא אותי"
"תום כאן?!" שתיהן שאלו בהלם וגרמו לכולם להסתכל עלינו.
נאנחתי בשקט והנהנתי "הוא בשכבה שלנו"
מריה זזה באי נוחות בכיסא "יש לנו רק תום אחד בשכבה והוא החבר שלי…"
הסתכלתי עליה "הוא בחור טוב, הוא ישמור עלייך" אמרתי והרמתי את כתפיי "אין לי בעיה שתהיו חברים, תום הוא כמו אח שלי…"
היא הנהנה והחזיקה בידי "הכל יהיה בסדר, אנחנו נעזור לך, זה מקום טוב"
הנהנתי בקושי ופתאום ראיתי את תום הולך לכיווננו ומסתכל עליי.
תום היה גבוה, היו לו עיניים כחולות כהות ושיער שחור קצר. הוא היה שרירי ונראה כמו דוגמן, כל הבנות רצו אותו.
הוא וגרמי היו כמו אחים, תמיד ביחד. הוא לקח את העובדה שגרמי בכלא מאוד קשה. תום האשים את עצמו במשך ימים עד שאמרתי לו שאני אסגיר את עצמי בהחזקת סמים במקום גרמי

***כמה ימים לפני ה-1 בספטמבר שנת 2005***
"את חושבת שזה מה שאני רוצה?! לאבד גם אותך?! את מטומטמת לונה!" הוא צרח עליי
הסתכלתי עליו "אני לא יכולה לראות אותך ככה! אף פעם לא היית בלי גרמי!" צרחתי
"אני אסתדר" הוא אמר בכעס "הקשר בנינו נגמר לונה"
הסתכלתי עליו מרוסקת והוא הלך משם.
משאיר אותי מרוקנת.

***ה-1 בספטמבר שנת 2005***
תום התיישב ליד מריה ונישק אותה. הסטתי את מבטי ולקחתי לי עוד קצת אוכל.
מריה צחקקה כשתום לחש לאוזנה משהו והסמיקה.
הם המשיכו ככה במשך דקות ארוכות שגרמו לי לרצות להקיא.
כריס הסתכלה עלייה במבט מתנצל "אני מצטערת" היא סימנה עם שפתייה. הנהנתי "זה בסדר" סימנתי עם שפתיי ואז תום הסתכל עליי.
"מה שלומך לונה?" הוא שאל ובחן את פניי
הסתכלתי עליו "אני בסדר. אל תקרא לי לונה תומי" אמרתי
"שחכתי" הוא צחקק ואני הסתכלתי עליו בכעס "מה אתה רוצה ממני? כבר הבהרת את עצמך, אתה לא רוצה שנהיה בקשר, הבנתי את זה, אל תשחק לי ברגשות"
"אני לא משחק ברגשות שלך לונה, אני הגזמתי באותו היום, הייתי עצבני" הוא אמר
קמתי ממקומי "היית עצבני?!" אמרתי בהלם "יכולת להתקשר, אל תשקר לי"
הוא הסתכל עליי "אין לי טלפון, ההורים לקחו לי אותו"
לא הגבתי והלכתי משם במהירות בחזרה לחדרי, אגרפתי את ידיי. איך הוא מעז?! אני הייתי שם בשבילו כשההורים שלי גירשו אותו מהבית פעם אחרי פעם, כשהוא היה בודד, כשהוא רב עם גרמי… תמיד הייתי שם וכשאני עכשיו צריכה אותו יותר מתמיד הוא לא כאן בשבילי…
ימים, שבועות, חודשים חלפו. הזמן עבר ואני הייתי שקועה בלימודים להפתעתי באמת השקעתי הפעם…
הוריי לא באו לבקר אפילו פעם אחת כמו שציפיתי גם לא התקשרתי אליהם.
אני ותום המשכנו להתעלם אחד מהשני והתחברתי עם כריס ומריה.
הכל נראה כאילו ככה זה צריך להיות…. אך היה משהו מוזר בפנימייה הזאת, משהו מסתורי, שונה.

***ה-10 ביוני שנת 2005***
קמתי לרעש של לחשושים מחוץ לחדרי, זה היה יום שבת ורוב החניכים חזרו לבתיהם "אנחנו לא נוכל להסתיר ממנה את זה לעד" שמעתי את קולה של ליסה
"איך נספר לה? היא תתחרפן…" קולה של כריס נשמע
"אני אספר לה, היא מכירה אותי" זה היה קולו של תום.
קמתי מהמיטה במהירות ופתחתי את הדלת שלושתם עמדו מולי והסתכלו עליי בבהלה "את ערה…" ליסה ממלמלה
הסתכלתי על שלושתם "על מה דיברתם? מה אני צריכה לדעת?"
ליסה נשמה עמוק "תתארגני ותבואי למשרד שלי, אנחנו נחכה לך שם ונסביר לך הכל" היא אמרה ותום עצר אותה "אני אדבר איתה בחדרה אמא" הוא אמר והסתכל עליי
הסתכלתי עליו בהלם "אמא?!"
"זה חלק מהסבר" הוא ממלמל ונכנס לחדר וסגר אחריו את הדלת, הוא התיישב על המיטה וסימן לי להתיישב לידו.
אני נושמת עמוק ומתיישבת לידו "תתחיל לדבר" אמרתי
"הכל התחיל לפני מאה שנים במקום הזה, במקום הפנימייה היה כאן ארמון" הוא אמר "המלך בנה במקום שנמצא עכשיו החדר האוכל חדר סודי שניתן לפתוח רק בעזרת פיענוח הכתב שעל הקיר. בחדר הסודי יש דברים בעלי ערך רב לעולם, יש שם כתבים שמסבירים על איך נברא העולם, על האדם, ועל אלפי דברים שאף אחד לא יודע…"
הסתכלתי עליו "איך זה קשור אליי? ואולי יש סיבה למה זה מוחבא מפנינו…" אמרתי
הוא הסתכל עליי "זה לא הכל" הוא אמר "המלך השאיר הוראות איך לפתוח את הדלת לחדר הסודי ודרש שיעבירו אותה מדור לדור עד שימצא מי שיוכל לפתוח אותה, ההוראות עברו כמו שביקש אך בשום דור לא נמצא האחד שיפתח את הדלת. ליסה, אמא שלי, קיבלה את ההוראות מאימה." הוא אמר "וכאן את נכנסת לתמונה, את זאת שתפתחי את הדלת לחדר הסודי"
"איך זה הגיוני שליסה היא אמא שלך?!" שאלתי בהלם "ואיך אני קשורה לזה? למה שאני אהיה זאת שתצליח לפתוח את הדלת הזאת?! איני מאמינה בזה בכלל"
"גרתי עם דודיי כדי שאוכל להשגיח עלייך מקרוב והם העמידו פנים שאני בנם" הוא אמר ואני הסטתי את מבטי "שיקרת לי כל הזמן הזה?"
"זה היה לטובתך, היית צריכה לגלות את זה ביום ובזמן המתאים וגם אני ואמי היינו צריכים להיות בטוחים שאת זאת האחת" הוא אמר
הסתכלתי עליו "אני לא רוצה לעשות את זה"
הוא נאנח והסתכל עליי "את חייבת לילו, בשבילי" הוא אמר והחזיק את פניי בעדינות והסתכל לתוך עינייך.
נזכרתי בכל הפעמים שהיינו כל כך קרובים להיות ביחד, להיות יותר מאחים… בכל הפעמים שאחד מאיתנו עצר את זה… אבל עכשיו אף אחד לא רצה לעצור את זה.
הסתכלתי לתוך עיניו "תומי?" מלמלתי כשהוא התקרב אליי.
הוא נישק אותי. לא הרגשתי כלום חוץ מהאהבה שפרצה משנינו, הכל הרגיש נכון ובמקום.
הייתי זקוקה לו והוא היה זקוק לי, בזמן שעבר הבנו את זה, הבנו כמה פספסנו והנשיקה שלנו מחקה את כל הגעגוע והכאב שאי פעם הרגשנו שהיינו רחוקים אחד מהשני, רחוקים גופנית אך לא נפשית.
הסתכלתי לתום בעיניים כשהתנתקנו אחד מהשני, לא היה צריך במילים שנינו ידענו מה השני הרגיש.
באותו הלילה שנינו היינו ביחד, ישנו מחובקים ולא דיברנו, היינו מאושרים סוף סוף…

***ה-20 ביוני שנת 2005***
כל החניכים כבר עזבו את הפנימייה, נשארנו רק אני, כריס, ליסה ותום.
בעשרת הימים האחרונים אני ותום עברנו על ההוראות שוב ושוב, וכמו שהוא ידע ,ואני פחדתי שהוא צודק הצלחתי להבין את כל הכתוב.
עמדתי עם תום כשאני מחזיקה את ידו מול דלת חדר האוכל, ליסה וכריס עמדו בצד והסתכלו עלינו "קדימה לילו את יכולה לעשות את זה" הוא אמר
הסתכלת עליו והנהנתי בקושי ונשמתי עמוק וניגשתי אל הדלת, הסתכלתי על כל הציורים והנחתי את ידי על הידית של הדלת
"שכחת מאיפה באת
שחכת מי את
מי היית פעם
מי את עכשיו
לא מזהים אותך
לא מזהה את עצמך
מי את בכלל?
אף אחד לא יודע
צורחת לשמיים
מחפשת את עצמי
לא יודעת מי אני
מה את בכלל?
מסתובבת ברחובות
אוספת את החלקים
מחברת אותם שוב
אך נשארים הסדקים
גוף שבר, נפש אבודה
מלאה בחורים
חיברתי את עצמי
אך נשארו השברים
צורחת לשמיים
תתקנו אותי
לא יודעת מי אני
מה את בכלל?
הראו לי את התשובות, פתחו את הדלתות לחדר התשובות" אמרתי, זאת הייתה שירה שהיה צריך להקריא, הישרה הייתה מצוירת על הדלת, אני ותום פירשנו אותה.
החזקתי את הידית חזק ופתחתי את הדלת, כולם נעמדו לידי במהירות.
חדר האוכל לא היה שם כבר, הייתה שם ספרייה מפוארת ובאמצע עמדה שידה עם ספר חום
"זה הספר עם המידע" לחשתי ונכנסתי איתם לספרייה.
הסתכלתי מסביב מהופנטת ושלושתם ניגשו בריצה אל הספר ופתחו אותו במהירות והתחילו לקרוא
"יש כאן הכל!" תום אמר ואני נעמדתי לידו והסתכלתי על הספר.
"אתם לא יכולים לקחת אותו מכאן" אמרתי "ככה כתוב בחוקים, תיקחו את המידע אתכם והשאירו את החדר נעול"
ליסה ותום הסתכלו עליי "היה כתוב מה יקרה שם?" ליסה שאלה
הנדתי בראשי "היה כתוב רק לא להוציא את הספר ומי שינסה יקרה לו משהו רע"
"הכל יהיה בסדר אל תדאגי" תום אמר ונישק אותי.
הם הכניסו את הספר לשקית בד והלכו איתו לעבר הדלת, יצאתי עם כריס וליסה לפני תום שהחזיק את הספר.
הוא דרך עם רגלו מחוץ לדלת ואזעקה מחרישת אוזניים נשמעה, כל הספרים החלו ליפול מהמדפים והבניין רעד בחוזקה
"תחזיר את הספר תום!" צרחתי בבהלה
"בוא נברח!" כריס צרחה ורצה משם במהירות
הסתכלתי על תום מתחננת "בבקשה, יקרה לך משהו רע אם לא תחזיר את הספר עכשיו!" אמרתי
הוא הסתכל עליי בעצב והניד בראשו ויצא מהחדר במהירות, שריפה נוראית החלה פתאום והתפשטה במהירות בחדר, הקירות החלו לקרוס הבניין המשיך לרעוד, והאזעקה המשיכה.

רצנו במהירות משם, השריפה התפשטה בכל הקומה במהירות, תום החזיק את הספר צמוד אליו, היינו קרובים לדלת הכניסה והוא דחף אותי מחוץ לחדר ובא לדחוף את אימו ולצאת גם אף הקיר קרס מולם והבניין עלה באש בבת אחת.
הסתכלת מבועתת על הבניין "תום!" צרחתי ובכיתי "לא! בבקשה! תום!"

***ה-12 בספטמבר 2013***
אלכס הסתכל עליי בעצב וליטף את פניי וניגב את הדמעות, לא שמתי לב אפילו שהתחלתי לבכות
"תודה שסיפרת לי לונה" הוא לחש וחיבק אותי חזק
הנחתי את ראשי על כתפו "תודה שהקשבת. לא חשבתי שאוכל לספר למישהו את זה אף פעם…"
הוא נישק את ראשי והסתכל עליי "מה קרה אחר כך?"
"חזרתי הביתה וההורים שלי רשמו אותי לבית ספר פרטי, הם לא ידעו מה באמת קרה שם חוץ מהשריפה" לחשתי "עשיתי בגרויות ועזבתי את הבית ברגע שיכולתי והינה אני פה"
הוא גיחך "והינה את כאן איתי" הוא לחש "ומה קרה עם תום?"
הרמתי את כתפיי כלא יודעת "כנראה שמת" אני לוחשת "התגברתי עליו אחרי שהבנתי שרק ניצל אותי"
"אני שמח מצד אחד שאת בסדר ושהוא לא כאן אתך ועצוב שזה מכאיב לך כל כך" אלכס לחש וחיבק אותי חזק
"זה בסדר אלכס, אני אהיה בסדר, אתה עוזר לי בזה" לחשתי "אני אוהבת אותך"
"אני אוהב אותך" הוא לחש ונישק אותי….