מחסנית בהכנס

19/02/2012 727 צפיות 4 תגובות

אני ורונן חברים טובים כבר הרבה מאוד זמן.
היינו חברים טובים כבר ביסודי, ולמזלנו, אפילו גרנו קרוב.
רונן תמיד היה טיפוס חייכן, חברותי, מן כזה חצי-פופלארי-לא-בקטע-של-להיות-ילד-זין, ואהבתי את זה, שעם הכוח, שכביכול יש לו, הוא לא עושה שום דבר רע.
המשכנו להיות חברים טובים גם בחטיבה, ובתיכון, ועכשיו, עכשיו אנחנו חברים טובים בצבא.
והחברות שלנו אפילו התחזקה כשנפלנו לאותו גדוד בגולני, ואפילו לאותה מחלקה.
בגלל זה כשעדי נפרדה ממני אחרי שנתיים ביחד – רצתי אליו, דיברתי איתו, חלקתי איתו.

הפרידה הזאת הגיעה אלי בזמן הכי גרוע שיכול להיות, המצב הכלכלי בבית לא היה בשמים, להורים יש בעיות משלהם, ואני – אני תקוע בצבא, תקוע בצבא ולא יכול לעשות כלום.

כמו כל פרידה בין בני-זוג, גם זאתי לא הייתה קלה, לפחות בשבילי.
עדי שידרה מסרים של "עסקים כרגיל" והמשיכה הלאה, היא לא דיברה איתי, לא שידרה חצי-רגש של איכפתיות ולא ענתה לשיחות, אבל אני נתקעתי באותו מצב מחורבן.
למשך תקופה לא-מבוטלת של זמן הרגשתי כמו החלק הלבן הזה באבטיח, שהוא לא הירוק המבריק, המנומר והיפה, וגם לא האדום המתוק והטעים. החלק הלבן הזה שהוא לא זה ולא זה. הוא כלום. הוא ריק.

עד שהצלחתי להחלים, או לעלות על הדרך הנכונה להחלמה, דיברתי עם רונן. לא עזבתי אותו. הוא היה הפסיכולוג שלי.
רונן שמע כל דבר שהיה לי להגיד, הוא לא עצר אותי אף-פעם, לא אמר "מספיק", ואפילו העיניים שלו, שנראו תשושות מכל המעצרים, השמירות והתורניות חדר-אוכל, שידרו תאווה לסיפורים שלי.

הזמן עבר, אני הרגשתי יותר טוב, ולפעמים גם יותר רע.
ההרגשה בפנים הייתה של נפילה מצוק, נפילה בה אני רק מחפש יתדה להאחז בה ולא להרפות ממנה לעולם.
והיתדות הגיעו, אבל הצלחתי רק ללטף אותן, לגעת בהן לקצרה אבל לא לתפוס.

אמצע אוגוסט, פחות משנה לחפש"ש.
אני ורונן מתכוננים ביחד למעצר, אני עם פרצוף של תשעה בא"ב, ורונן, כרגיל, עם אותו חיוך, אומר לי "אל תדאג אחי, את כל החרא שעובר עליך אני לוקח איתי, אני אספוג את זה בשביל שנינו". החזרתי לו בחיוך מאולץ, או שבעצם לא-מאולץ בכלל, והרכנתי קלות את הראש.

דווקא במעצר הזה הייתה התקלות, דווקא במעצר הזה היו חילופי אש, דווקא במעצר הזה יריתי כדור תועה שפגע לרונן בעמוד השדרה ושיתק אותו.

ארבעה חודשים עברו, אני עברתי לבסיס מסריח של ג'ובניקים בעקבות המלצה של הקב"ן.
המחשבות על עדי לא עוזבות אותי, המחשבות על רונן התווספו, ולא נראה כאילו אף אחת מהן תעלם בגלגול הזה.

אני עולה שמירה ומחליט לסיים עם זה.
אני תוחב את הקנה בזוית של 45 מעלות בין הגרוגרת לסנטר.
המחסנית בהכנס, הנשק דרוך, הנצרה על מצב "Semi" ואני עם האצבע על ההדק.
אני אוזר מספיק אומץ, מנקה את המחשבות ולוחץ.
דגל ענק של "עבדתי עליך!", אצבעות שוקולד של "קינדר", דובוני גומי וקונפטי עפים עלי מהקנה.
"הפתעה!" היא צועקת ונכנסת לבוטקה.
היא נותנת לי נשיקה על הפה ושואלת, במבט הכי תמים שראיתי מעודי – "נו, הצלחתי להפתיע אותך?!"


תגובות (4)

וואוו כתיבה יפה :]
אהבתי מאוד : )
תמשייייך מההר D:

20/02/2012 07:51

אהבתי…
אבל אמור להיות לזה המשך??

20/02/2012 07:56

היי : nirosflabios אהבתי מאד מאד ♥

20/02/2012 08:26

לדעתי אמור להיות המשך האומנם ????♥

20/02/2012 08:32
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך