מחשבות, הרהורים ותהיות
לפעמים אני תוהה. מהרהרת לעצמי. מה הדבר הזה, שעושה אותנו למי שאנחנו? אפשר לקרוא לזה נשמה, אבל זה פשוט מרגיש אחר. מה יש בגוף, שגורם לי להרגיש את מה שאני מרגישה, עצב, כאב, כעס, שמחה, מגע נעים על לחיי. מה קבור שם עמוק בפנים, שמחליט שאני זו אני?
אם פעם, לפני מליוני שנה, אחד מאבות אבותי הקדמונים היה מחליט להוליד ילדים למישהי אחרת, שהיא לא אמי הקדמונית, אז אני לא הייתי קיימת?
אם כן, אז בעצם יש לי מזל עצום שכ-ל אבות אבותי הקדמונים התאחדו ונוצרתי אני?
או שזה בעצם לא מזל, ובכל מקרה הייתי נוצרת בדרך זו או אחרת?
אם אבי לא היה פוגש את אמי, הייתי חצי אני וחצי מישהו אחר? או שלא הייתי בכלל?
ומי מחליט שאני זו אני, ולא הילדה שגרה ברחוב ממול, עם הבריכה בחצר האחורית? או הילד המגעיל שמדביק מסטיקים מתחת לכל שולחן בקרבת מקום? או החיפושית שאני רואה לפעמים משוטטת לה בדרך לבית של חברה?
האדם הוא נקודה כל כך קטנה בתוך היקום העצום והאינסופי. יש עוד המון דברים מעלינו, דברים שאנחנו לא יודעים, או שהמוח שלנו עוד לא מצליח להבין.
ומי יודע?
אולי כדור הארץ הוא בתוך תיבה ענקית עם נורת חימום מעליה שאנחנו חושבים שהיא השמש, ותלמידים ענקיים בבית ספר ענקי עושים עלינו עבודת מחקת ענקית, ואנחנו לא יותר מסתם ניסוי שלהם?
אולי אנחנו לכלוך קטן על חולצה של ילד ענקי, וברגע שיכניסו את החולצה למכונת הכביסה, ניעלם?
טוב. לפעמים ההרהורים שלי יוצאים משליטה. יכול להיות שאין כלום מעבר. יכול להיות שהכל הוא כמו שהוא נראה.
אבל בכל זאת, הכל אפשרי. פעם חשבו שהעולם שטוח (:
תגובות (1)
הצלחת להעלות לי חיוך על הפנים:)
תאמת, גם אני מוצאת את עצמי מלא פעמים מהרהרת בדברים הכי מוזרים שיש כמו לדוגמא אם בעצם אני נמצאת על במה גדולה שנקראת "החיים שלי" ויש אנשים שמסתכלים עליי….
די מוזר, הא?
אהבתי מאוד:)