מחשבות מורבידיות של זמני מלחמה

לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי על הנגמ״ש הראשון.
בגיל 20 נכנסנו לעזה, בקצרה- הנגמ״ש שלפניי עלה על מטען. לקח שבועיים לאסוף שאריות של כל אחד מההרוגים. אתם יודעים, שיהיה להורים מה לקבור.
לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי בנגמ״ש הראשון. אני אפילו לא נפצעתי. איך שהם התפוצצו שינינו מסלול. רסיסים לא חטפתי.
אבל אם הייתי שם- מה היו כותבים עליי בעיתון? לנצח הייתי נשאר ״בן 20 עם עתיד מזהיר״. לא הייתי צריך להפוך ל״בן 30 עם חתול, חיבה לקפאין וחוסר יכולת להחזיק מערכת יחסים יציבה״, או יותר גרוע- ״בן 42 בלי אישה באופק שפשט רגל וחוזר לגור עם ההורים״.
אף אחד לא היה יודע שהעתיד המזהיר שלי קרס בגיל 23 כשנסעתי לאמריקה אחרי מי שהייתה אמורה להיות אהבת חיי, או נעלם כליל כשהשקעתי את כל החסכונות שלי בסטארט- אפ של יוני שהבטיח שזה ״הדבר הגדול הבא״ כשהיינו בני 37.
כל מה שהיו זוכרים ממני זה החיוך שהיה מוטבע על כל עמוד שער (בלי להתעסק בכמה ההורים שלי שילמו לד״ר גלפרב כדי לעצב אותו).
הייתי מת גיבור במקום לחיות כמו כלב.