מיכאל

לפני כמה שנים, כשהייתי בכתה ו', הכרתי ילד אחד, מוזר. מוזר ומיוחד. הוא לא היה כמו השאר, הוא לא היה משחק כדורסל, או צועק או רב. הוא היה פשוט יושב שם ולא עושה דבר,מבלי לזוז. לילד הזה קראו מיכאל.
אז, עוד היינו צוחקים עליו. הוא לא דיבר עם אף אחד. פשוט ישב באותו מקום והסתכל קדימה. חששנו מפני השקט והמופנמות הזו. בגלל זה הצקנו לו. יום אחד, התיישבתי לידו. התכוונתי להקניט אותו, אבל לפני שיכולתי להוציא מילה מפי, הוא אמר: "זה כלכך מפליא." מבלי אפילו לפנות אלי. "מה?" אמרתי מבולבל."זה מפליא אותי, שכל אחד מבני האדם האלה שאני רואה מולי, בשבילי, הם סתם אנשים שעוברים, אני לא חושב על החיים שלהם ואפילו לא זוכר איך בדיוק הם נראים. אבל לכל אחד מהם יש חיים. כל אחד כל כך ממוקד בעצמו. כולם. כל חיינו הם עצמנו. הדבר היחיד שכל אחד מבני האדם יכול לחשוב עליו הוא עצמו, איך הוא היה מגיב, איך הוא מרגיש, מה קורה כרגע בחייו, וכל זה, כל האישיות והחיים השלמים האלה, אדם שיושב מהצד ומסתכל רואה רק אדם, יצור, ולא מוסיף לכך עוד מחשבה." הייתה שתיקה בינינו. לא ידעתי מה לומר. ניסיתי לעכל את דבריו, לא הייתי רגיל לסוג מחשבה כזה. "אני אוהב להסתכל על אנשים. כי בדיוק כמו שני לא מודע למה שעובר להם בראש, הם אינם יודעים שאני מביט בהם. ואם כן, הם רואים אותי גם, כרק עוד אדם שיושב ומסתכל קדימה." "אני לא מבין" אמרתי "זה לא משעמם?" "לא" הוא אמר,"אז, עולות בי מחשבות כמו, אם רק אדם קטן יכול לראות את כולם ולשכוח מהם כל כך מהר, איך מסתכל עלינו אלוהים? האם גם הוא מביט בנו בצורה כזאת, מבלי שנדע דבר?, כך אני חושב" הוא חזר לשתוק ולהביט בילדים שעברו. עזבתי אותו. לא הצלחתי להבין, הוא נראה משוגע. לא הוספתי לכך עוד מחשבה.
לאחר כמה חודשים, מיכאל עזב את בית הספר. אחרי כשעזב, הבנתי שאותו יום, כשהתיישבתי לידו, היה הפעם הראשונה שאי פעם דיברתי אתו, וגם האחרונה. הוא עזב ואני וחברי מצאנו ילד חדש להקניט, אבל אני תמיד אחפש, את אותו ילד, בודד ומוזר, שישב בפינה על שפת הרחוב והביט קדימה בשתיקה.