מכרות פחם פרק 2

החושך הכמעט מוחלט בלבל אותי. היה קשה לדעת מי חי ומי מתאמץ להמשיך לחיות. נשימות קצובות ומתאמצות נשמעו מכל עבר.מידי פעם קרסה עוד חתיכת תיקרה, וכל פעם פחדתי שמחוץ אותנו. התקשתי לנשום, יותר מבדרך כלל. הצלחתי לשמוע כמה כורים מהצד השני מנסים לחלץ אותנו. ראיתי את הילדים הקטנים ישובים מחובקים, מנסים לנחם אחד את השני בזמן שעוד חתיכת תקרה נפלה. ברגע הראשון חשבתי שלא תפגע בכלום אבל בדיוק אז זזה הילדה הקטנה. זזה סנטימטר אחד יותר מידי. סנטימטר אחד שקבע את מותה תחת חתיכת האבן שהייתה אמורה לשמור עלינו. רעש מחליא נשמע מגופה. ואז שקט מוחלט. כל העיניים היו מופנות אל המקום בו לפני שנייה נצצו זוג עיניים ירוקות. אף אחד לא ידע מה לעשות, אף אחד לא עיכל את המוות השני בחצי שעה. ואז כל העיניים הופנו אל אחיה. הוא בהה בגוש האבן שמחץ את אחותו כלא מאמין. ואז ניגש אליו וניסה להרים אותו עם ידיו החלשות, שנראו כמו מקלות דקים. עיניו הופנו אל האיש הצעיר והחסון בתקווה לעזרה. אך הוא רק הניד את ראשו לשלילה, מאשר את מותה. דמעות מזוהמות פחם נטפו על פניו של הילד הקטן. הוא אחז בידה של אחותו, שהציצה מתחת לאבן, בחוזקה כל כך שנראה שהוא מאמין שהיא עדיין שם, נראה שהוא רק מעודד אותה להחזיק מעמד עד שיוציאו אותם, כאילו אז הכול יסתדר.
אחרי כמה דקות של בהייה בחשכה המוחצת, קם הגבר הצעיר וזחל לכיוון הילד, במטרה לנחם אותו, כשעוד סלע נפל מהתקרה, מוחץ את ידו ותולש אותה ממקומה. אף אחד עוד לא התאושש ממותה של הילדה והאישה העכברית וכבר נפצע עוד אחד. הרגשתי כאילו הרצפה קורסת ביחד עם העולם שלי וכל האנשים שנמצאים פה איתי. אך נראה שהוא התרגש מזה פחות מאיתנו. תוך שניות קרע את חולצתו המלוכלכת וקשר אותה סביב כתפו ותחילת ידו ועוצר את זרם הדם שזרם ממש שנשאר ממנה.
חבל לי עליו. הוא היה יכול לעבוד עוד הרבה שנים במכרות. אבל עכשיו, במידה ונחלץ מפה, הוא יפוטר ולא יתקבל לאף עבודה. המנהלים לא סלחנים במיוחד בכל מה שנוגע לפציעות בזמן העבודה. המנהל כנראה גם יוריד לנו את המשכורת כי לא עבדנו היום את כל העשר שעות. לא אכפת לו אם כמעט מתנו או שהתקרה התמוטטה עלינו.
ישבנו ככה שעה. בחוסר מעש. מפחדים לזוז. מפחדים לנשום. מפחדים שכל נשימה תהיה האחרונה. מפחדים שכל תזוזה תגרום למותנו. חתיכות תקרה מילאו את הרצפה ממלאים את האוויר בפחם שמילא את ריאותינו וצרב את עינינו. התחלתי להשתנק. נחנקתי מהאוויר עצמו. החמצן החל להיגמר ולהתחלף בגרגירי פחם. ואז בתאום מושלם של סרט אימה, אחד אחד החלו כולם ליפול. קיוויתי שהם רק התעלפו מכמות הפחם באוויר אך ידעתי שלא כך.
שכבתי על הרצפה, נחנקת, רואה את המערה ממשיכה לקרוס. דמעות צרבו את עיני. פחם צרב את גרוני. לא יכולתי להיסתכל יותר על המערה הקורסת. עצמתי את עיני. חשכה מלאה את הכל. אפפה אותי בריח צונן של מוות. קרירות עברה בכל גופי. הפסקתי להשתעל. ממילא אני לא חשובה לאף אחד. אף אחד לא ירגיש בחסרוני. ונתתי לחשכה לקחת אותי.