ממנטו מורי

פרק 1

אורות הניידת ריצדו על קירות סימטה מנוקרת, בעיר גדולה ומפוייחת.הלילה לא הטיב עימי, מעדתי על פני שקיות זבל מרקיב כשצעדתי לעבר צמד השוטרים.
מתאים לפקד לשלוח אותי לחקור איזה מקרה של איזה טמבל אומלל. אני והוא לא הסתדרנו. ימי במשטרה התקרבו לקיצם, והבנתי שעתידי בפלילים ישאר תמיד בגדר חלום.

"ערב טוב" אמרתי והוצאתי לראווה תג משופשף.
"ערב טוב מר אברקרומבי, בבקשה", ענה אחד השוטרים, והחווה בידיו אל עבר גופת גבר בגיל העמידה.

"מה הממצאים?" שאלתי.
"יש לנו כאן גבר כבן 40, כנראה הומלס שמת בקור לפני כמה ימים. הריח של ערימות הזבל הסווה את ריח הגופה המרקיבה, עד שג'ו שלנו החליט שזה יהיה רעיון טוב להחנות כאן את הרכב ועלה עם הגלגל האחורי על הקרסול של המסכן".

התקרבתי לגופה. הברנש בכוחותיו האחרונים התיישב על הרצפה כשגבו נשען אל הקיר, ונראה שעם מותו הוא נשאר להרקב כאן מספר ימים. הגופה היתה נפוחה וסגולה והעלתה ריח חזק כל כך שהעיף את הפרצוף אל תוך דש המעיל, בדרך כלל. אני הייתי כבר רגיל.
בחנתי את מעשה השטן הרוטט, לא היו סימני אלימות. ייתכן והאיש מת מהקור.
חיפשתי בכיסיו, ומצאתי מפתח לדירה, ארנק, וסנדוויץ עם פניצילין.
"הוא לא הומלס" מלמלתי לעצמי. פתחתי את הארנק. רשיון, מעט מזומנים.
"פרנק לייסי… האיש לא עשיר, אבל הוא לא הומלס". אמרתי לצמד השוטרים.
השוטר עיקם את מצחו, בעודי מושיט לו את הארנק.
"איך אתה יודע שהדירה עדיין שלו?" שאל השוטר.
"פרנק הוא הבעלים של המאפייה ברחוב 112" אמרתי.
"איך אתה…"
"ומודיע" קטעתי את השוטר.
"המאפייה שלו היתה בחובות רציניים, אז בתור אחיין של ראש משפחת פשע, הוא מצא משרה חלקית בתור מודיע על פעילותם של בני משפחתו." הושטתי יד לעבר כיס במעיל הצרפתי שלבשתי, שלפתי סיגריה עקומה ומצית, תחבתי את הסיגריה לפה והדלקתי את ראשה העייף שהתלקח ברוך. הישרתי מבט אל עבר השוטר שהשתוקק לאבחנתי המפוקפקת.
"אמנם היה חסר לו כסף, אבל בן אדם שיש לו תנור, לא מת מקור ברחוב".
"אתה חושב שזה חיסול?" שאל השוטר, נדהם.
"אני חושב שכדאי לשלוח את הגופה לפתולוג". אמרתי. הסיגריה נותרה לבעור בידי בלי שנגעתי בה.
"ואם זה פלילי?" שאל השוטר.
"ואם זה פלילי זה כבר לא העניין שלי, נכון?" אמרתי לו, ופניתי ללכת.
"רגע" אמר השוטר, "מצאנו גם את זה".
השוטר תופף על גופו בחיפושו אחר דבר מה.
"היי, אריק, הפתק אצלך?" שאל השוטר את חברו.
אריק, השוטר השני היה בדיוק עסוק בלבדוק את מצבו של ההומלס, או ליתר דיוק, של הסנדויץ' שלו. מכשראה שהוא רקוב, כמו הגופה, פנה לעברנו, ושלף סנדויץ' משלו, רקוב פחות.
אריק בלס את הסנדויץ' ובעודו עושה זאת, הוציא עבורינו ללא מילים כדור נייר מגולגל בתוך שקית נילון.
הוא בלע את גוש הבצק בתנועת חנק, ופנה לעברי.
"הנפטר החזיק בדבר הזה ברגעיו האחרונים. מצאנו את הפתק מונח על כף ידו השמוטה. לא ידענו אם זה קשור למותו אבל לא רצינו לתת לזה לעוף ברוח, אתה יודע, במידה וזה כן קשור".
לקחתי את השקית, עם הפתק המגולגל.
פתחתי את השקית כדי לקחת את הפתק, אבל במגע הראשון הבחנתי כי הוא עוד לח. צמרמורת עברה בגופי.
"לא נראה לי שזה קשור" אמרתי לצמד השוטרים.
הם הביטו בי בתמיהה.
"אבל לא יזיק לשלוח את למעבדה יחד עם הגופה". הוספתי.
הושטתי להם חזרה את השקית. אריק לקח אותה בהיסוס.
"טוב" הוא מלמל.
"טוב" עניתי, "אני חוזר לתחנה למלא את הדו"ח על המקרה, החבר'ה יגיעו לכאן עוד מעט, אני סיימתי".
נתתי מבט אחרון בשקית שבידו של אריק, והסתקרנתי לדעת מה הם מילותיו האחרונות של פרנק לייסי ביש המזל. אבל הנחתי לזה, מיקדתי את מבטי חזרה אל פתח הסמטה, ופניתי לעבר אורות העיר הבוהקים.
משאיר את צמד השוטרים ואת הסמטה השקטה מאחורי, בדרכי אל התחנה.

נכנסתי למכונית. השעון שעל פרק ידי הורה אחת. התנעתי את האוטו ונסעתי לכיוון התחנה.
בדרך ראיתי את השלט לרחוב 112, חשבתי לפנות ולחקור את המקרה יותר לעומק.
פניתי ברגע האחרון.

ראיתי את המאפייה של פרנק לייסי, נראה שהיא היתה סגורה כבר זמן מה. שבוע, אולי אפילו יותר.
החניתי את המכונית על המדרכה, יצאתי וראיתי שהלחם בפנים עבש. זה היה ברור שמשהו קרה.
זה נראה כאילו פרנק פשוט סגר את המאפייה באמצע יום עבודה, ומעולם לא חזר.
הדלת היתה נעולה, וידעתי שכדי להבין יותר, אני צריך להכנס פנימה, אבל לא היה באפשרותי להתמודד מול המנעול המסיבי שבדלת. הלכתי מסביב, אל הדלת האחורית. ניגשתי אל דלת מתכתית כבדה, עם ידית שבורה.
נראה שמישהו כבר חשב להכנס מכאן, ללא הצלחה.
מימיני היה חלון, עם תריס שבור. התשובה היתה ברורה. אחזתי בעדן החלון ומשכתי את עצמי כלפי מעלה.
במבט מהיר מלפני ראיתי מזדרון צר ובקצהו דלת סגורה. מתחתיה ברח זרזיף אור שבהק בעלטה השוררת במאפייה הנטושה.
העברתי רגל אחת פנימה כשלפתע, יד אימתנית לפתה את דש מעילי ומשכה אותי החוצה.