מסר מהרופא

אני מעבירה יד בשיער והוא נושר באיטיות. שערות חומות נתפסות על האצבע שלי ואני משליכה אותן מטה, אל האמבטיה הריקה, חוץ מהגוף שלי ודי הרבה שערות שנשרו עוד לפני שהסטתי את קווצת השיער הזאת.
אז אני חונקת את הדמעות. אולי זה נשמע קצת מפונק ותינוקי, אבל זה ממש לא הוגן שאני מאבדת אותו בכזאת קלות, שער שגידלתי שנים והולך על כלום. רק בגלל המחלה הזאת.
היא שהרסה לי את החיים, שממילא היו בזבל עוד לפני.
כשגילו את המחלה הפסיקו להרביץ לי, אבל עדיין זה לא מחפה על הימים של פעם. כשהייתי מגנה בגופי על אח שלי, שהתאבד בגלל הנבלות האלו.
אנחנו כנראה משפחה של מוות אם אני נשאית של סרטן השד. קראתי שדי נפוץ, אצל נערות בגיל שלי, אבל זה שזה תורשתי לא הופך את זה לפחות גרוע. אני לא רוצה להעביר לילדים שלי את הגן הזה.
אני הולכת להתגבר על המחלה, אבל זה רק נראה קרוב. ה'לגעת בחופש' הזה. להתקרב אליו ולאחוז אותו בידיים קפוצות, וגם לצחוק ולהתגלגל על הדשא מבלי להרהר עוד כמה יישאר עד שאמות.
נושאי השיחה שלי לא יהיו רק על מתי הטיפול ואם אני סובלת. אלא על לימודים, חברים, וסתם נושאים משעממים אבל נורמטיבים לחלוטין. כשאני חושבת על זה, באמת זנחתי את הערבית שלי.
אז קראתי המון ספרים בזמן האחרון, הרופא המליץ לי להתרחק ממכשירים אלקטרוניים בשל הקרינה או איזה משהו כזה, ופיתחתי לי את תחביב הקריאה. אני לא בטוחה שזה מה שרציתי כל כך, אבל זה מספק אותי. לפחות ברמה של תחביב שיכול להתפתח ליותר מזה, אבל לא באמת משהו מיוחד, ואני יודעת את זה.
אז יש לי מין גידול בתוך השד, ניסו לכרות לי את זה במהלך איזה ניתוח ואני לא יודעת מה נסגר, אבל המלחמה עוד לא נגמרה. לא ניצחנו אבל לפחות לא הרמנו דגל לבן.

אני שומעת שלוש נקישות על הדלת ומתעוררת מכל המחשבות שלי. מעיפה אותן ודוחקת בהן להיעלם, תהליך שלוקח שניות. רק כדי להתעשת.
"דניאל, בואי בבקשה." אמא לוחשת והקול שלה רועד. כנראה בכתה כמו בכל לילה, מתפללת לאלוהים. אני חדלתי להאמין בו אחרי כל מה שעברתי. הרבה אנשים לא תומכים בדעה שלי, אבל לי זה לא כל כך משנה.
אני לובשת את הבגדים בחזרה ושמה את הקפוצ'ון הטורקיז בצורה קלילה, כדי שיימתח בדיוק על הגוף שלי ויהיה קצת יותר גדול. לא בהרבה.
אני יוצאת מהשירותים ומגיעה לסלון. לצערי אני מוצאת את אמא, אבא, והרופא יושבים בבית.
שניההורים שלי עסוקים בפוזות, רק כדי שלא יעשו בושות אחד מול השני. מנסים. לגרום אחד לשניה לקנא. אבא מזמן כבר לא מדבר עם אמא והיא מתעלמת ממנו אף היא.
הם לא מתגרשים רק בגלל שהם יודעים שזה יכביד עליי, ואני מפחדת נורא. הם חושבים שאני סתומה שלא יודעת, ככה הם מביעים את זה מבחוץ לדעתי. הם הורים גרועים. הלוואי שיכולתי להחליף אותם. הרי שניהם נשאי הסרטן, נפגשו בחדר טיפולים אחרי החלמה, שניהם, ואני קיבלתי את הגנים. הייתי מעדיפה שיירצחו אותי מאשר לסבול ככה. כמו שאמרתי, מרושעים.
"דניאלי," אבא אומר בקול חלוש ומחייך חיוך רפה. אני מביטה בו בחוסר הבנה, אבל עמוק בלב יודעת, זאת בשורה, והיא לא טובה לדעתי. "בואי שבי על ידי."
אני באה ויושבת לצידו, הוא בוהה באמא שמחזירה לו חיוך ואני חושבת שזה מבויים אבל שותקת. לעזאזל שנעלמה לי התמימות, אני כבר מזמן יודעת מי הייתה פיית השיניים שלי, התמימות אבדה מזמן, אולי מאז המוות שלו. אולי מאז ההפסקות הנוראיות. אולי בגלל סתם הזבל שכיסה את החיים שלי לתומם, מי יודע?
"מה אתם רוצים להודיע?" התעצבנתי קצת שהם לא אומרים את הכל בצורה ישירה, לרופא היה מבט תמוה בעיניים. הוא היה מופתע מהחוצפה הפתאומית שלי, משתדל להסתיר את זה. אבל זה בסדר, אני יודעת שאני לא הבנאדם הכי טוב שיש. אני משלימה עם ההבדלים שיש להכל, אני בסדר עכשיו.
"כלום." הרופא מחייך חיוך קטנטן שנבלע. אני קמה במהירות ומושכת ספר מהשידה, אשמת הכוכבים. ספר קיטשי וחמוד, אבל לא הגיוני בעליל. מה זאת התרופה הזאת שיש לה? הלוואי שהייתה קיימת במציאות. והלוואי שהייתי מוצאת אהבה אמיתי כמוה וכמו אוגאסטוס. חבל שכל האנשים שאני פוגשת מרחמים עליי. בטח עד המוות. אבל לא נורא, אני אהיה בסדר. אני מקווה מאוד, הרי החיים לא עד כדי כך גרועים. רק קצת.
"למה את מחייכת?" אמא פוצה את פיה והקול שלה דקיק וכמעט בלתי נשמע. לא שמתי לב שחייכתי, כרגע מהמחשבות. אני בטח ילדה מוזרה.
"בטעות." אני אומרת בקרירות, היא כרגע מבינה שאני לא מעוניינת לדבר, רק חבל שבמקום זה כולם לוטשים בי מבטים. זה יכול לשבור.
"למה קראתם לי?!" הקול שלי זעוף והרופא מרים את גבותיו, נאנח וחושב מה לומר, ככה רואים דרך העיניים שלו. מהרהר איך להודיע. אבל מה להודיע, זאת השאלה.
המבט שלו יכול לרסק אותי ולנפץ את מה שנשאר ממני בכל הפירוקים האלה, הוא מתחיל לדבר, "תקשיבי-