מעיל

"אני עייפה.. כל כך.. עייפה.." לחשה ברוך תחת זרועו חרש, מסבה מבטה אל עבר צווארו המרחיק, סוקרת אחר מבנה גופו גבה הממדים, אחר כתפיו הרחבות מה, שריריו, להטו וכושר המנהיגות האופף לגופו ברוך לא נודע.
"אנחנו כבר נגיע.. כבר.." השיב, וקולו כמעט וכלחישה כבדה ושמימית, ולקולו מתלווה גוון צרידות חנוקה ובלתי נסבלת, רועדת, חסרת כל טעם או היגיון עצם אומצו והתחשבותו הבלתי פוסקים, עצם טוהר ליבו וגוננותו על קרוביו, עצם אדישותו בעת אותם מצבים להם התקשה לתפקד באופן ישיר.
"תבטיח לי.." הפצירה ולקולה גוון מבויש, מחייכת חיוך זעיר, מאולץ, משפילה מבטה אל עבר רגליה הצועדות לנוחיותן, נאנחת אנחת רווחה קולנית, מניחה לצמרמורות גופה להגביר קצבן הבלתי ניתן לעצירה, הבלתי נסבל.
הוא הנהן לראשו קלות, מחייך חיוך רחב, צחור, ישר שיניים, חיוך שובה המסמל כי הדרך המסתמנת כנגד עיניהם הינה הדרך הנכונה, הדרך המיועדת.
היא חייכה בשנית, נאנחת אנחת רווחה רכה ונושקת לכף ידו השרויה לחזייה ברפיון, מצטנפת למעילו העבה, החמים.
"תסתכלי.. אלי שלי.. תסתכלי איך רגלינו טובעות למעטפת השלג.. איך הן מטביעות חותמן בצורה מדהימה שכזו.." מלמל ברוך, לוטף לגבה בעדינותו הצורמת, משפיל מבטו אל עבר כפות רגליו השקועות למחצה למעטפת השלג שלאדמתו הרכה, אדמתו הבוצית והמלטפת בקרירותה השמימית.
"כן, אה? אילו טביעות גדולות הותרת מאחוריך.." השיבה, מחייכת חיוך זעיר ורך, חושקת שפתיה לכדיי חריץ זעיר, מניחה לנשיפות הבוקעות מבעדן לכדיי אדים צחורים, מניחה לשאיפות המזינות גופה ,זורמות לעורקיה להעניק מגעם הרך, הקטיפתי לחומה המתלהט.
הוא צחקק בהנאת מה, נושק למצחה ושב לצעידתו הכבדה והקולנית, מובילה אל עבר מקום מחסה קל להעביר לגופו אותו הלילה השומם, המעיק, להעביר לגופו בריקנותו לחמימות, אם לא לגופו- אז לכל הפחות ליקרה לנפשו.
והנה, חולפות להן הדקות כהרף עין, ויחד איתן השעות המקפיאות ועוצרות הנשימה, והנה כנגד עיניו הפקוחות לכדי חריץ זעיר עקב הסופה הרועמת מערה גדולה, כההת דפנות וקירות פה אחד, פעורה ועמוקה למראית העין. הוא חייך ,חיוכו מהול באושר ועליצות מה, מגביר הליכותיו בקצבן חרש, מניח כבדותן נעשית קלילה אף יותר.
"הגענו?" שאלה, מחייכת חיוך רחב ומוכר, מהול לבדיחות דעת, מניחה לזיק עליצות לחלוף למבטה הרך, סוקרת לפניו המתנוססות מעלה כנגד הגברת צעדיה הנחלשת.
הוא הרימה כבין זרועותיו השריריות, מחל בריצתו הזריזה והמאולצת עצם תשישותו ועייפותו, אותן התחושות הגוברות מרגע לרגע, המאיימות להותירו לקפוא תחת מסכת שלג קרה, אותן התחושות המאיימות למוטטו בעוד גופה לזרועותיו.
כעת כמחצית לרגלו הארוכה והשרירית טבועה למסכת השלג הקרה והמאיימת, כעת ריצתו מאטה זריזותה, כעת מכשול כבד ועבה ניצב כלפניו. אך לא, אין בין רצונותיו להפסיד. ולכן- לא יפסיד, גם אם לחמו ונפשו בכך.
הוא הניח גופה לאדמת המערה הגדולה והקעורה, בעלת אותה התחושה החמימה, אותו משב הרוח הקליל, מתנשף קצרות, מישיר מבטו אל עברה, מחייך חיוך מאולץ אך מעודד, רחב, אופטימי.
היא השיבה בחיוך קל, אוחזת לצדי לסתו ונושקת לשפתיו קלות, ונשיקתה כה רכה ולחה, ונשיקתה גוררת צחוקו האילם.
"ביי ביי אבא.." הוסיפה ואמרה, וקולה מהול למתיקותה התמידית, אותה המתיקות אשר לה צפה כל אותן השנים הקלות בהן שירת המדינה ביושר.
הוא הניף ידו לשלום, עושה פעמיו אל עבר פתח המערה הקעורה, נעלם יחד עם צעדיו, נעלם יחד עם הזמן החולף כהרף עין, דמותו וצלו מתקטנים ממאית אחת לאחרת, נעלמים.
"ביי.. אבא" מלמלה חלושות, מצטנפת למעילו העבה והחם, מנסה לספוג חום גופו ואף כמה שיותר, מנסה לספוג זכרו האחרון, הדומם.