מקום לנשימה.

אני מפשיט את בגדיי, ונותן לו להפשיט ממני את כל מחשבותיי. זה משכיח את כל הגופות שצופות בי ביום יום, את השריפות, ואת התקופות שבהן מוחי רוצה לשסף את גרוני. כל זה, נעלם בנגיעה הזו, הנגיעה הכל כך טאבו הזו, שאנשים לא מדברים עליה. ואני לא מבין למה? כל אותם חסידים, הם אלה שהכי נזקקים לו, לנגיעות, לחום הגוף של אדם חי.
אף פעם לא התחברתי לישויות אלוהיות, הן נוגעות בך רק רוחנית, אני צריך מגע פיזי. זה מאוד רדוד, אבל בשביל לשרוד, אני צריך את בריכת המים הרדודים. במים העמוקים, אטבע מהר מאוד בלי מצופים שיחזיקו אותי על פני השטח.
והוא, הוא המצופים שלי. החום שבו, מעניק לי חמצן ליום נוסף, החום לוקח ממני את הציפור המתה שעל השטיח.
בכמה דקות, כל מה שהזיתי בחיי, נמחק. כל הכדורים, השיחות, האישפוזים, נשטפים ממני אל תוך המרחב. ואני מקבל מקום לנשימה.