משכך הכאבים

"רופאי הטוב… אנא ממך…” הם קוראים.
אני מטה את אוזני אליהם ומניח ידי עליה כמעין אפרכסת, ואומר, “התוכלו לחזור על כך, בבקשה?”, ואלה מביטים בי בפנים מיוסרות ומיוזעות, לעיתים שולחים ידם אל דש חולצתי ואוחזים בה בחוזקה, ומזדעקים כדלהלן: “אנא ממך, הרופא הטוב! שכך את כאביי! אשלם כל מחיר!”, ובשומעי דברים אלה אני מתמלא בצחוק עמוק בכל פעם מחדש.
האדרנלין מציף את עורקיי, אני חש באישוניי המתחדדים ובעורי המסתמר, ואני מגיש להם מבלי להפר קשר עין מסמכים אי-אילו ואחרים שאני מציגם כטפסי אישור תשלום על שיכוך כאבים, אך המילים שכתובות על דפים אלה הן, למעשה, שונות בתכלית. או-אז אני ניגש למלאכתי ברוב נבזיות (הרי שאין זה אותו התענוג בלעדיה), משיל מעליי את מקטורני ומקפל את שרוולי חולצת הכפתורים שלי.
המשך התהליך תלוי כולו במצב רוחי, אילו אירועים אירעו ביום שחלף, עם אילו אנשים נפגשתי, לאילו סימפוניות האזנתי וכדומה. לעיתים אני בוחר בפטיש הכבד שלעולם אינו מאכזב. בפעמים אחרות אני משתעשע עם הגרזן החד שאיתו אני חוטב עצים ומדליק בעזרתם אש חמימה בקמין שלי. ואל לי לשכוח את סכיני המטבח, אוה-אלי, ואת רובה הציידים וכמובן את זרועותיי המהימנות.
והם צורחים בקול נורא שעוצמתו משתווה אך ורק לעוצמת צחוקי שלי. איזה מחזה נפלא! כה מתחשק לי להפסיק ממלאכתי ולו לרגע כדי שאוכל ליהנות כראוי מזעקותיהם אלה ואף לפצוח בריקוד. מוזיקה לאוזניי! אך אילו אפסיק ממלאכתי, מיהו האדם אשר יבטיח שמכאובם ייפסק?
ובני המשפחה מתלחששים בחרדה בחדר ההמתנה, אני מבחין בכך, ואחד מהם אוזר אומץ וניגש להתדפק בדלת, בדרישת דין וחשבון. ואני צועק אליהם, “אנא המתינו בסבלנות, אנשים טובים! בעוד רגע אסיים ומטופלי יצא החוצה, בריא כאילו לא נתקף חולי וכאב מעולם!”, ולבסוף אני מגיח מבעד לדלת ומבשר את הבשורה הכה מצערת, לפיה מטופלי לקה באיזו מחלה נדירה שגרמה לגופו להגיב בצורה מחרידה לניתוחי ובעקבות כך, כפי שעיניכם רואות בבירור בטופס החתום הזה שבידי, ביקש שאגאלו מייסוריו, ושכן, בהחלט מוזר שכל מטופליי לקו במחלה בעלת תסמינים דומים, אך אין ברירה, מוטב להסתכן ולעבור ניתוח מאשר לחיות בכאב, האין אתם מסכימים? מה נורא שאני הרופא היחיד בעיירה, הו כן, אני מודע לכך, אדוני הטוב. אל חשש, אנשיי הטובים! אני סמוך ובטוח שמחלה זו זמנית ובעתיד כל מטופליי יצאו מביתי בריאים, כאילו… כן בדיוק, גבירתי הטובה, כאילו מעולם לא נתקפו חולי וכאב מסוג כלשהו.

והם הולכים להם בחזרה אל חייהם אפופי הצער, החולי והכאב, ואילו אני מתיישב לי בנינוחות מול הקמין החמים, מסופק בהחלט מיום נוסף של עבודת קודש, שירות שאין חשוב ממנו, שהרי הכאב הוא הרע הנורא מכולם והיעדרו הוא הטוב העליון, ואני, הרי, הרופא הטוב, אוהב את הבריות, משכך את כאביהן, ממלא את משאלותיהן.