מתופף על הקירות

הוא היה מתופף קירות מקצועי,המוביל בענף שלו,וזה לא שהיו חסרים לו מתחרים.
היה את אבא יוסי,ואת דוד אריה שהיו בעלי ותק מקצועי גדול משלו בשלושים שנה בערך;היה גם את סבא דוד כמובן,שהוא בעצם זה שהחליט לראשונה למרוד בטכניקת תיפוף הקירות המסורתית והתחיל להשתמש במקלות לתיפוף תופים במקום בידיים ,ולמרות שדרכו התקבלה תחילה בהרמת גבה ואף בוז מצד המבוגרים בענף,מהר מאוד שיטתו תפסה וכיום אלפי מתופפי קירות מכירים את שמו ושמחים שמרד בדרכם של המבוגרים כי כך האריך את זמנם של מוזיקאים רבים בענף שהפסיקו לסבול מאצבעות וידיים שבורות,ועודד מוזיקאים רבים שלא רצו להיכנס לענף בשל חשש מכאב התיפוף להצטרף לענף ולעזור לפתחו.
"למה אתה לא מנגן עם מקלות כמו סבא דוד,אבא?" שאל פעם הילד (שהיה מתופף קירות מקצועי) את אביו,ואילו אביו הרצין לרגע,חשב ואז ענה ברצינות ובדרכו הקצת מבולבלת אך כנה.
"אם אני מנגן עם המקלות אז הידיים פחות כואבות לי. ומהות המוזיקה היא בעצם דרך להביע רגשות ולעורר אותם,ואני לא מצליח להביע את הרגשות שלי כמו שצריך בלי הכאב. רק כשאני מתוף עם ידיי אני מרגיש שלידת השיר הלכה כמו שצריך ושהיא אינה מזויפת."
"אולי כדאי שגם אני אתחיל לתופף עם ידיי."תהה הילד אבל האבא סירב.
"לא,זה מסוכן מדי,וזה גם לא שווה לך. אתה הכי כישרוני בענף,אינך זקוק לכאב מוחשי כמוני כדי שאנשים ירגישו אותך. אתה מספיק מוכשר כפי שאתה."
הילד,שלא כאב לו הרבה בחייו החליט שהוא רוצה לנסות בכל זאת. כשסיים להתאמן על הקיר את חמש שעות האימון היומיות שלו עם המקלות,וכשאביו ואמו (שהייתה,דרך אגב,נשפנית אף מצוינת)הלכו לישון, הוא החליט להניח את המקלות בצד והחל לתופף על הקירות עם ידיו. תחילה בעדינות,הוא מישש את הקיר הלבן והחל לתופף עליו עד שידיו החלו להיזכר באומנות הישנה של אבותיו.הן לא שיתפו איתו פעולה תחילה,אך מכיוון שהיה בעל חוש קצב יוצא מן הכלל מהר מאוד הוא התחיל לתופף מנגינה וידיו הפסיקו להרגיש כמכות על בטון סתמיות אלא כעל יוצרות של מנגינה נפלאה,והקיר היה כמו כוח שווה לידיו שהכה בו בחזרה. הילד עצם את עיניו ונאבד בעולם המוזיקה כפי שלא נאבד בו כבר שנים,וכשפתח את עיניו הוא גילה בזעזוע קל שידיו העדינות כעת היו סגולות וכחולות,נפוחות ופועמות . הפעימות שכה כאבו לו,כך הזכיר לעצמו,באו מלבו,כמו המוזיקה .
הוא חיכה במשך כמה ימים אחר כך,עד שידיו התאוששו מחווית התיפוף החוץ גופית הראשונה,ואז קרא להוריו שישבו על מיטתו וניגן להם. ושוב,עצם את עיניו ונעלם בעולם בו ידיו ידעו באופן אוטומטי מה לעשות ודמיונו שט למקום אחר.
"נו?מה אתם חושבים?" הסתובב הילד אל הוריו בהתרגשות,שלא כמו בשאר ההופעות שלו,ישבו באיפוק מוזר.
"הידיים שלך לא כואבות?" שאלה האם בדאגה קלה,לא כהרגלה.
"הם בסדר!הם בסדר!אבל מה אתם חושבים על המוזיקה?!"שאג הילד בחיוך,משתוקק למחמאות הרגילות.
האב קצת היסס,אך לבסוף ענה בכובד ראש כפי שתמיד ענה לשאלות של בנו."לדעתי,כדאי לך להישאר עם המקלות .יש לך טכניקה מצוינת איתם ,בני,חיבור לא רגיל .עם הידיים קצת חסר לך הרגש."
הילד לא רצה להראות שנעלב אז שמר על פנים רגילות."אולי אני פשוט צריך להתאמן יותר." אמר בקול רגוע.
"אולי."הסכימו ההורים,ולאחר מכן כל אחד שב להתאמן בחדרו.
בצאתם נשכב הילד על מיטתו ובהה בתקרה."למה אני מצליח לנגן טוב רק עם מקלות תיפוף ומנגינות שאמנים אחרים כתבו?למה אני לא טוב בתיפוף על קירות והמצאת מנגינות משלי?הרי כל אמן מוערך כותב לעצמו מנגינות,ואילו שלי חסרות רגש."
"זה אשמת הלב,"ענה המוח במהירות."הוא קטן ואינו מכיל יצירתיות ותשוקה סוחפת,וכיצד אני אמור לעטוף את המנגינות ברגש כאשר אני מרגיש כאילו אני מנסה לשתות מבאר ריק?"
"לא נכון,זה לא נכון!"מיהר להתגונן הלב."זה אשמת המוח. הוא לא בוגר מספיק על מנת להבין רגשות שאינם פשוטים, רגשות מורכבים. הוא אינו מלא בזיכרונות עוצמתיים ומסרב לקשט את הזיכרונות הרגילים ברגשות שאינם קשורים. וכיצד אוכל לספק לו רגשות אדירים שכאלה אם הוא ילדותי ואינו מאפשר לך לחוות אותם?-"
"אלה אשמת הידיים אז!"התפרץ המוח בשאגה."הן מהססות כשהן מתחילות לנגן וניתן לשמוע את זה בבירור!אפילו האוזניים מסכימות איתי."
הסתכל הילד על ידיו בידיעה שזוהי לא אשמתן,שכן הידיים היססו מכיוון שידעו טוב מאוד לזהות מנגינות טובות ומנגינות פחות,ולא ניתן להאשימן שהיססו לפני ניגון שיר לא טוב שכזה כי אחרי שנים של אימונים, לא היו מורגלות לכך.
"אם כך,יש לי פתרון לבעיה שלכם."אמר הילד וקם ממיטתו,מתחיל להתהלך בחדרו שוב ושוב עם ידיו מאחורי גבו."אני חושב הפתרון הכי טוב יהיה לברוח מהבית .כך אוכל להתבגר במהרה ולהרגיש רגשות שלא הרגשתי קודם לכם,וגם אוכל ליצור זיכרונות חדשים ועוצמתיים כשאהיה רחוק מהשגרה הרגילה עם הזיכרונות הרגילים והפשוטים."
ישר מחה המוח ("ומה עם אבא ואימא?!")והלב כמעט השתתק באימה,ושלא כהרגלו קרא "וכיצד תוכל לשרוד ברחוב,אינך מופרע!!"
אך הילד התעלם מהמוח,ואף משאלת הלב והחל לארוז את חפציו במזוודה קטנה שהיה נוהג לקחת איתו כשנסע להופיע בקונצרטים חשובים במקומות רחוקים,או כשנהג לבקר את סבא בלונדון."הולכים לסבא?"שאל הלב,פתאום בהתרגשות. הילד לא ענה,רק ארז בתוך המזוודה כמה בגדים,ממתקים, ואפילו את מקלות התיפוף לאחר שהמוח דחק בו-שיהיה לכל מקרה.
בעודו יורד במדרגות,מהסלון שמע את קולות התיפוף של אביו (שלא כמוהו,ניגן בידיו עם המון רגש,חשב לעצמו הילד בעצב) ואת אמו בחדר השינה שלהם,מנסה לנצל את אפה המנוזל לטובתה וליצור יצירה מקורית,ליבו התמלא בעצב.אך הוא לא נפרד לשלום כי ידע שינסו לעצור אותו,וגם ידע שיחזור לראותם. לבסוף עזב את הבית במהירות,כשכל עתידו לפניו.