מתישהו

תמיד אני אומר 'מתישהו'. זה נפלט לי מהפה באופן אינסטינקטיבי. מתישהו פה, מתישהו שם… אני אומר כל כך הרבה 'מתישהו', שלשם הסיפור כך אקרא.
הסיפור הוא על חוויה משנה חיים, פורצת גבולות (בעיקר את גבולות הדמיון), קיצונית, חלומית, מטורפת ו…פשוט נתחיל.

ישבתי במשרד. זה היה בוקר יפה מדי בשביל לבזבז אותו על משרד אפור וקר, שבמרכז הקיר שלו יש תמונה אחת ויחידה של פרח כתום. באמת מעודד. שעות השעמום הרבות גרמו לי לבחון את הפרח הזה מכל הכיוונים, כמו כן גם את הריבועים האפורים שעל התקרה, העכבר המתכתי של המחשב והמסך. המסך הרגיל של Windows.
"מתישהו אני אצא מפה ואטוס לירח." חשבתי לעצמי בקול רם והמשכתי למלא מסמכים במונוטוניות.
החיים משעממים. פיהוק. התמתחות. חוזרים לעבודה.
היום נגמר, וגם היום שאחריו נגמר, וכך הלאה והלאה. שגרה מונוטונית ומשעממת של לקום בבוקר, לעבוד, לחזור ולהרקב מול תוכניות טלוויזיה… וחוזר חלילה! חיים חסרי ייחוד, ריקניים. אף אחד לא יודע למה הגעתי לעולם ולאן אני הולך. גם אני לא.

העיניים כמעט ולא נפתחות בבוקר, הן מסרבות להתעורר לשעמום המוחלט. בראש אני חושב על זה שבא לי לחזור לחלום שהרגע התעוררתי ממנו. הרגליים נגררות למקלחת והגוף חוטף זרם מים קרים שמעירים אותו בפתאומיות אכזרית. שוב נוסע לעבודה, שוב ממלא מסמכים משעממים על ביטוח. שוב פיהוק. שוב התמתחות. שוב חוזרים לעבודה. הנה עוד פעם, עוד יום נגמר והראש נופל על הכר הרך והמחבק… והעיניים נעצמות וה…
שינה.
החמימות שמחבקת אותי כרגע היא דבר מיוחד, חמימות של אהבה ורוך ו… איפה אני? אני עומד על אחד מעלי הכותרת הכתומים של הפרח שבמשרד שלי, הכל מסביב שומם. בשמיים השחורים משובץ לו ירח, ואני נורא רוצה להגיע אליו, אפילו יש סולם גדול שמונח מולי! אבל אין לי כוח ללכת בכלל לסולם… כל כך חם ונוח… ואין לי כוח… מתישהו! כן, מתישהו אני הולך לסולם! מתישהו אני אגיע לירח!
מתישהו.
חדר. אנחה. לקום לעבודה.

היום היה יפה מדי בשביל ישיבה במשרד. השמיים היו ריקים מעננים ובראשי עלתה המחשבה שזה היום המושלם לטוס לירח.
רק לשם הפרוטוקול, זה לא שאני רק יודע לפנטז ודוחה את כל החלומות שלי. יש לי המון תכונות אחרות! חשוב לציין שגם את תמונת הפרח הכתום- אני ציירתי.
שיחקתי עם טוש ירוק ביד והוא נגע בדף. היד שלי זזה באופן אינסטינקטיבי על הדף ושירבטה מעצמה דברים. כשהסתכלתי, גיליתי שציירתי את המסך של Windows, זה עם הגבעות הירוקות והשמיים הכחולים-כחולים… וממש לשנייה ראיתי בעיני רוחי את עצמי בתוך הנוף הזה…
משעמם.
החלטתי להכין את רשימת ה-To do שלי:
-לטוס לירח.
-לצייר חבר לציור הפרח שלי.
-להתפטר.
-לא לותר לעצמי.
תליתי אותה ליד הפרח וחזרתי ליומיום.

בלילה שוב חלמתי. הפעם הייתי על רפסודה בים ומסביבי היו נופרים כתומים. הייתי לבד שם והיה קר. הירח שבשמיים הסתכל עליי במעין מבט לא נעים, וקמתי עם תחושה מגעילה.

הדרך לעבודה מלאה בחנויות, ואיפה שיש חנויות- יש גם אנשים. הרבה אנשים, מכל מני סוגים וכל מני צבעים. אנשים שמחים, אנשים לחוצים, ממהרים, כועסים, מאוהבים, מעופפים, אדישים, מאושרים… אנשים שהם לא כמוני. אנשים שמרגישים.
כל יום אני מדחיק ומתעלם מהכל ורק מנסה להגיע לעבודה כמה שיותר מהר, אבל היום זה לא היה ככה. היום הכל השתבש.
האוטובוס איחר בשעה, הנעל נקרעה לי, הארנק שלי הלך לאיבוד ועד שסוף סוף עליתי לאוטובוס (שהיה עמוס כמובן), מי שישב לידי התחיל לדבר איתי. זו הייתה ילדה קטנה, בת 12 בערך, ששיערה הבלונדיני היה אסוף בשתי קוקיות נאיביות וחיוך מטופש היה מרוח לה על הפנים.
"שמעת פעם על סופרמן?" היא שאלה אותי.
"בטח. מי לא שמע על סופרמן?"
היא משכה בכתפייה. "הוא מגניב. כל יכול! הלוואי שיכולתי להיות סופרמן."
עלתה לי בראש המחשבה שאם הייתי סופרמן, יכולתי לטוס לירח.
"לאן אתה נוסע?" היא שינתה נושא בחדות.
"לעבודה."
"במה אתה עובד?"
"בחברת ביטוח."
"למה אתה עובד שם?" היא המשיכה לשאול שאלות בצורה האופיינית לילדים.
"כי זה נוח."
"למה זה נוח?"
התחלתי לאבד סבלנות. "ככה."
"למה ככה?"
"התחנה שלי הגיעה. שיהיה לך יום טוב." ירדתי מהאוטובוס רק כדי לגלות שזו הייתה גם התחנה שלה. באדישות מובהקת, התחלתי ללכת מהר לכיוון הבניין של העבודה.
היא נופפה לי לשלום עם חיוך ענק מרוח על הפנים, והלכה לכיוון השני.
הרגשתי קצת הקלה כשהיא הלכה. סוף סוף…
ובהמשך היום, הנוכחות שלה הייתה קצת חסרה לי…

היום לא השתפר. הניירת הייתה מעל ומעבר, כמויות היסטריות של עצים שנכרתו, עובדו לנייר והודפסו עליהם משפטים חסרי משמעות.
ביטוחים על גבי ביטוחים.
מדפסות מדפיסות, סורקים סורקים, פקסים מפקססים ואני מנסה להירגע.
החיוך של הילדה מהאוטובוס עצבן אותי. מה היא מחייכת, מה היא קשורה, מה סופרמן, מה.
נוק נוק. דפיקה על הדלת והיא נפתחה. הבוס שלי, גבר שעיר בשנות הארבעים לחיו, עמד בפתח עם מבט חמור שהבליט כל קמט וקמט שצבר בעשוריו. הוא "הזמין" אותי למשרד שלו, אז נעניתי להזמנה.
"אתה מפוטר." בלי יותר מדי הסברים.
הייתי מוכה הלם. "מה… למה?"
"זה קצת אכזרי לומר את זה, ואני לא רוצה שתתפוש ממני בן אדם לא טוב, אבל… מצאנו עובד יותר טוב ממך. הוא צעיר יותר, בחור חרוץ. באמת, וגם לא נצטרף לשלם לו הרבה כמו שמשלמים לך. תכנס שנייה לראש שלי בוס. מה עדיף- עובד שכמעט ולא מתפקד או עובד צעיר חדור מוטיבציה?"

חדר. מיטה. חמימות שעוטפת אותי.
הפיטורין, הילדה, הכל. הכל כל כך נורא, ובא לי להישאר במיטה לנצח. הדבר היחיד שנשאר זה הציור של הפרח הכתום.
שינה.
הפעם חלמתי על גן ילדים, ושאני פוגש שם את הילדה. אנחנו שנינו קטנים ומדברים על הבוס שלי. הפעם אני עונה לה על כל השאלות, גם המעצבנות.

בוקר. ריח הקפה שבמטבח מציף את אפי. מתישהו אני אהיה מיוחד.
החלטתי לתלות את התמונה של הפרח הכתום על הקיר ויצאתי לקניות. שתי שקיות קפה טורקי, קרטוני חלב של 3% ושוקולד. בריא.
התיישבתי לדקה על ספסל וכשהרמתי את ראשי, הילדה הייתה שם. לא, לא דמיינתי אותה. היא באמת שם, והיום השיער שלה אסוף בצמה.
"אתה אוהב את באטמן?" היא שאלה.
גלגלתי עיניים באופן אוטומטי. "אני נטרלי לגביו."
"אני אוהבת את באטמן. מתוך הרגשות השליליים והפחדים שלו הוא הפך להיות מגן. הוא ממש מגניב!"
העפתי לעברה מבט אדיש. לא הייתה לי דעה לגבי הדברים האלו.
"אז למי אתה דומה יותר, לסופרמן או לבאטמן?"
"לא יודע. לא אכפת לי."
"אני חושבת שאתה יותר טיפוס של באטמן." היא קרצה לי והלכה.
ילדים.

ציירתי פרח נוסף, הפעם הוא היה צהוב והגבעול שלו בצבע ורוד. תליתי אותו ליד הפרח שלי וחייכתי בלב.
שינה.
חלמתי שאני אצבעון קטן, עם מצנפת אדומה על הראש. כל כך קטן שאפילו הפרח הכתום שלי יותר גדול ממני, וכך סרקתי את שדה הפרחים העצומים שהיה מולי. החלטתי ללכת לפרח הצהוב היחיד שהיה שם, והוא חיבק אותי עם עלי הכותרת הרכים שלו…
בוקר.
ישבתי עם הקפה הטורקי ועם השוקולד וחיפשתי עבודות חדשות. האופציות:
-פקיד במכון יופי.
-שליח של פיצריה(!)
-נציג מכירות.
-עובד ברשת מזון מהיר.
הלכתי לראיון העבודה הראשון שלי- נציג מכירות של חברת תרופות. באוטובוס חשבתי על מה שהילדה אמרה, ועל זה שאני באטמן.
היא החמיאה לי. אני עצלן, ולא מגניב כמו באטמן…
בדיוק בנשימה של המחשבה הזו, ירדתי בפלנטריום. הרגליים נשאו אותי פנימה, אל מסדרון אורך ושחור. על הקירות היו הסברים על כוכבי הלכת השונים שבגלקסיה.
המשכתי ללכת לעבר חדר גדול וחשוך. הייתי היחיד שם, הרי כולם בעבודה או בבית הספר, אבל לא הרגשתי את ההרגשה המוזרה הזו שיש כשנמצאים במקום ציבורי לבד.
פתאום הרצפה זהרה והפכה לאדמת הירח, עם המכתשים הענקיים והחולות! כמובן שזו הייתה אשליה של סימולטור, אבל זה לא שינה לי. אני על הירח! קפצתי ורצתי והשתוללתי, כאילו שעכשיו חזרתי להיות ילד קטן. אני על הירח!

חדר. תמונות של שני פרחים. הירח מציץ מהחלון והעיניים נעצמות לאט לאט.
הלילה חלמתי שאני יושב במשרד וממלא מסמכים של ביטוח. פיהוק. התמתחות. חוזרים לעבודה במשרד. הייתה לי תחושה מגעילה, לא רציתי את זה…

בוקר. כן ציור ועליו קנבס. עמדתי מולו וחשבתי מה לעשות. לצייר פרח נוסף? לצייר ירח? אולי את באטמן? את הרקע של Windows?
לקחתי את המכחול והעברתי אותו בצורה אינסטינקטיבית על הקנבס. בסוף יצא ציור שלי, דיוקן אישי… אבל לא מראה. העיניים העייפות שלי היו מלאות חיים, והברק בהן נראה כמו הכוכבים שבגלקסיה. השפתיים שלי התעקלו לחיוך. חיוך! כמה זמן בכלל לא חשבתי על חיוכים ומה שזה עושה לאנשים כשהם רואים אדם אחר מחייך!
ובכלל, כמה זמן לא חייכתי…

סלון. רהיטים אפרוריים של איקאה. את הכל זרקתי, השארתי את הסלון עירום.
לקחתי מברשת וטבלתי אותה בצבע שחור. תוך שעתיים כל הקיר היה שחור, ומלא בנקודות לבנות קטנות. מקרוב ציירתי את הירח, וסולם שמטפס אליו.

אז מה קרה אחר כך?
הוצאתי את המילה 'מתישהו' מהלקסיקון. היא כבר לא קיימתי אצלי. טוב… אולי כן, אבל לא בקיצוניות.
סוף טוב? אולי. סוף רע? גם אולי, אבל אני בסדר עכשיו. התחלתי לחייך.