נסיעה לתהום

חלון הרכב היה פתוח למחצה. המכונית הלבנה שעטה על הכביש במהירות מופרזת. האישה שישבה בפנים לא הייתה מודעת לקיומו של הכביש באותו הרגע. היא גם לא הייתה מודעת לקיומה שלה בתוך הרכב. משקפי שמש מרובעים רחבים הסתירו את עיניה החומות. העדשות השחורות סייעו לאישה לראות מבעד לקרני השמש של הבוקר. היא תמיד חשבה שהזריחה זה החלק הכי יפה ביום – כל העולם מתעורר. השמש מסמלת לציפורים להתחיל לזמר, לרוח ללטף בעדינות על עלי הצמחים ולאנשים להתחיל לחזור לחיים. הצעיף הוורוד והדק שעל צווארה התבדר ברוח שנכנסה מבעד לחלון. בכל יום הייתה מחפשת בגדים שיתאימו למזג האוויר, בנוחיותם ובצבעם, ולכן זה לא היה מפתיע שעזבה את הבית בבוקר אביבי זה כשלרגליה נעליים שטוחת בצבע בז ושמלה צחורה שהגיעה קצת מתחת לברכיה.
המחוג כעת הורה על המספר 120. הכביש היה ריק לחלוטין, דבר שאיפשר לה להמשיך לנסוע בנתיב הימני. היא ידעה שהיא יכולה לנסוע רק בנתיב הימיני.
היא נזכרה ביום שפגשה אותו, את בעלה לעתיד. היא הייתה רק בת 15 והוא היה גבר בן 19 ששירת באותה תקופה בסיירת מובחרת. היא אהבה לראות אותו בלי חולצה, עם שרירים המעטרים את פלג גופו העליון. היא אהבה להרגיש את שפתיו בשפתיה, היא אהבה להריח את הבושם שלו. היא אהבה אותו, אהבה פשוטה של שני אנשים שאין להם הרבה בחיים ושהנכס הכי גדול שיש להם זה אחד את השני. הם התחתנו כשמלאו לה 18 והוא בדיוק השתחרר מהצבא. הוא ידע שאסור לה להתגייס ולכן התחתן איתה בגיל כל כך צעיר. "הצבא מתאים לאנשים מסויימים", היה אומר לה, "את לא האנשים האלו."
המלחמה פרצה באותו קיץ, כל שנה אותו דבר. הוא קיבל פקודה להצטרף ללוחמים בשטח. שלושה שבועות היא לא ראתה אותו. היא הייתה צופה בטלוויזיה מבוקר ועד ערב כדי לא לפספס חס וחלילה שביב מידע כלשהו. אנשים רבים נהרגו במלחמה, חברים רבים, אך בעלה חזר הביתה. אותו גוף שרירי עם ריח נהדר, אך הוא השתנה. באחד הלילות שמעה אותו מדבר מתוך שינה. הוא צעק ובכה. "לראות את החברים שלך נהרגים לידך, זה… משנה אותך" ענה לה כששאלה אותו על פשר הצעקות. היא דאגה לו אך הוא הבטיח לה שהכל יהיה בסדר.
כשהוא התחיל לשתות היא הבינה שהעולם מתחיל להתפורר. ככל שנכנס יותר אלכוהול כך האדם שאליו נשבעה אמונים הלך ונעלם. הוא היה יושב ימים שלמים על הכורסא בסלון, פחית בירה בידו וחיוך שמוט על שפתיו. הוא הפסיק לעבוד, והכסף התחיל להיגמר. אך מבחינתה, הנורא מכל עוד לא קרה, היא אפילו לא חשבה שזה יכול לקרות.
היא הורידה את המשקפיים. היא רצתה שידעו מה קרה. היא גם הורידה את הצעיף למען הסר ספק. העור הסגול יבהיר את העניין ואת מעשיה, היא הייתה בטוחה בכך.
בפעם הראשונה שהוא הרביץ לה היא חטפה סטירה כפולה – אחת ממנו ואחת מהחיים. שתיהן התערבלו לתוך הבנה אחת פשוטה שמהיום והלאה היא שפחה, משרתת. היא תת אדם בהיררכיה המשפחית. וכך זה נמשך, היא אפילו לא הייתה בטוחה כמה זמן. היא הפסיקה לחשוב.
המחוג הורה על 150. היא שמעה את מנוע המכונית שואג ומתאמץ לשמור על המהירות. ממש עוד שני קילומטרים. היא החלה לרדת לשוליים תוך כדי הסיבוב ימינה. כעת, היא יכלה לראות את הגשר. היא ידעה שזה הרגע, זו ההזדמנות האחרונה. הנהר שמתחת למבנה המסיבי שצף מים. השלגים בהרים החלו להינמס, מביאים איתם כמויות מים גדולות המתנכזות לנהר קטן זה.
חמש מאות מטר. היא משכה את ההגה חזק ימינה וירדה מהכביש.
מאתיים מטר. היא ראתה את המים הכחולים בתחתית המצוק.
חמישים מטר. היא השלימה עם ההחלטה שקיבלה.
כאב לה, פיזית ונפשית. היא ידעה שהיא לא יכולה להישאר במצב הזה יותר, השפחה המוכה, הכלבה של בעלה. אבל לא בגלל זה היא היא נסעה לתהום. היא פשוט אהבה אותו יותר מידי.
כשהמכונית באוויר, מתקרבת בכל שניה אל האדמה היא ידעה שהסכין רצח גם אותה. הכאב שהוא חש באותו רגע, היא חשה עכשיו. האיש שאיתו התחתנה, האיש שנעלם והתפוגג, חזר לעצמו רק במותו. היא לא נוסעת לתהום כי הוא פגע בה, אלא כי היא פגעה בו.