נשימתי האחרונה

״תעשה את זה.״ לחשתי כנגדי, עיניי דומעות, וגרוני שורף מצעקותיי הרבות.
״בבקשה,״ יבבתי. ״תלחץ עליו, תגמור עם זה. בבקשה.״ אמרתי בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג על פניי.
״אני לא יכול,״ הוא לחש. ״אני לא מסוגל.״ הגביר מעט את הטון, מרחיק את האקדח מראשי.
״אם אתה לא תעשה את זה, אני אעשה.״ קול קר יצא מפי, ישרתי את מבטי אליו בעיניים מלאות כאב ועצב.
תפסתי את האקדח במהירות מצמידה אותו לרכת ראשי, תופסת אותו בחוזקה, אצבע על ההדק, חודלת מללחוץ.
״למה,״ צעק בבכי מסתכל עליי.
״כי זה הדבר הנכון לעשות.״ אמרתי עוצמת את עיניי בחוזקה, ידיי מזיעות. ניגבתי את ידי הימנית על מכנסיי. וחיזקתי את אחיזתי באקדח.
חמש, ארבע, שלוש.. ספרתי בלב.
שתיים, אחת. עיניי נעצמו בחוזקה, מליוני צבעים נתגלו אל עיניי.
לחצתי על ההדק, קול יריה נשמע. ידי נשמטה לצידי, וקרסתי על הקרקע הקרה. מרגישה כל איבר מגופי. מרגישה בפעם האחרונה.
הכל נעשה מעורפל, זה לא הסוף שציפיתי לו. חיי לא עוברים מול עיניי.
שמעתי את צעקותיו מבעד לאוזניי, צעקות שהולכות ונחלשות.
פירכסתי על הקרקע, דם על הרצפה.
ריאותיי צורבות, לבי עוצר מלדפוק.
הדפיקות החלושות נשמעות באוזניי.
בום, בום, בום.
והנה הדפיקה האחרונה שמלווה בנשימה האחרונה.
עיניי מתגלגלות מעלה, נשימתי יצאה מגופי,
שחור.