סימנים.

סימנים,
של הרגשה של בדידות,
כזאת שחולפת מעל ראשי בניינים
מתקלפים,
בפתאיי העיר.
סימן חרוט
על עץ שתול,
בשלהי הסתיו הנועץ ציפורניו,
על החצב, שיצליח עוד לעמוד,
לסמן שעוד הזמן לטובתו.
חיוך סגור,
צליל עמום,
שתיקה צורבת, מכאיבה
ורועדת.
עיניים דומעות,
אדומות,
וידיים מושטות לתפוס אחיזתך
אך נעלמה כחול, התעופפה לה,
התפזרה.
אך ראש מורם עכשיו,
דום אעמוד,
חיוך אתפוס עכשיו ברשת
ואלבש אותו,
שירה מהדהדת ברחוב
של הבתים החדשים
והצבועים
באמצע הרחוב.