סיפור אמיתי

השלט לטלוויזיה של סבא שלי עוד לא יצא מהניילונים,
מאז שאני זוכר את עצמי יש להם את הטלוויזיה המחורבנת הזאת. קופסת פלסטיק שמנה ואפורה, מהאלה עם הכפתורים בצד של המרקע, שכמובן לא שטוח, עגול יותר מהמוניטורים של נאס"א בהם צפו בשיגור של אפולו לחלל. הערך של הקופסא הזו כבר שווה פחות או יותר לערכו של השלט בלבד.
אבל מה – השלט כמו חדש – מבריק ובתולי, עוד לא חש מגע אצבע אנושית עליו, אפשר היה להחזיר אותו לחברה אם זו שייצרה אותו עוד הייתה קיימת.

במצלמה של אבא שלי אין תמונה אחת שיוצאת מכותלי הדירה שלנו ברחוב יהודה הנשיא.
שלושה ימי עבודה של בן אדם ממוצע מושקעים בפיסת טכנולוגיה מרשימה המסוגלת להנציח רגעים משפחתיים מרגשים בתור אוסף של מטענים חשמליים, מתועדים על פסי מתכת ומצופים בסיליקון.
אני לא יודע אם למצלמה יש שאיפות, אבל מה שבטוח, שאם היו – והן לא היו יוצאות מתחומי הדירה שלנו, הייתי אומר שהיא לא מצלמה שאפתנית במיוחד.
-בואנה! את מצלמה למען השם!!! לא רצית לראות את השקיעות והזריחות הכי יפות בעולם?
אני משוכנע שהיית שמחה להקליט את המוזיקאים הכי מוכשרים וצבעוניים שמצלמה ביתית כמוך יכולה להיתקל בהם במסעותייך בעולם.
להתלכלך מאבק מדבר שמצטבר, תוך כדי נסיעה ברכב פתוח, בשקע ליד גלגלת הזום.
לדהות בשמש, בחוף אקזוטי כשגרגרים של חול נתקעים לך כמו קוץ בתחת בפסים השקועים בטבעת הפוקוס שלך.
לקבל שריטה קטנה על המסך מהפעם ההיא שקוף סקרן ינסה לחטוף אותך בדרך עפר עקלקלה במזרח.
וכמעט להישכח באוטובוס בין שני כפרים שאת שמם קשה לבטא בהודו.
לא היית מעדיפה לחזור הביתה כך?
שרוטה, מלוכלכת, מצולקת, דהוייה – ועם כרטיס זיכרון מפוצץ?

ואז בארוחה או כינוס משפחתי כשתישלפי, מחוספסת ובלוייה – תסתכלנה עלייך מצלמות קומפקטיות, חדישות ומשוכללות, עדינות ונקיות, שצילמו בחייהן בעיקר שולחנות ערוכים, ילדים עם ילקוטים, שמתחלפים במדים –
במבט שכולו הערצה וקנאה.