איליה

פרק א'

הבוקר לא התחיל טוב, ממש לא.

"תשיגי לי את סמי בוחבוט", צעק גבי מחדרו לעבר שולחנה של אוקסנה. זה היה רק החודש השלישי שלה בעבודה במשרדו של מנהל חקירות הפנים במוסד לביטוח לאומי. את העבודה היא השיגה כשסיימה את קורס העברית לעולים חדשים מאוקראינה. גם היא ברחה משם כשהתחיל הבלאגן בקייב. היא אהבה את המילה הזו 'בלאגן', ונראה היה שרבים נוטים להשתמש בה – לפעמים אולי בייתר שאת.

מעט היו הפעמים שהתבקשה להתקשר למר בוחבוט, אבל בכל פעם שזה קרה, המשרד של גבי היה הופך לרועש כמו כוורת דבורים – בתוך פחות מעשרים וארבע שעות. היא לא אהבה את התפקיד ולמרות השכר המועט הרגישה בת מזל שיש לה עבודה. אחרי הכל, רק לפני פחות משנה נחתה בבן-גוריון כשרק מזוודה ותיק יד בגפה, משאירה מאחוריה אמא מתבגרת, דירת חדר רעועה וכמה זכרונות גרועים. הבנין בו שכן המשרד ברחוב המעפילים היה אפור ומיושן, כיאה למשרדי הממשלה הוותיקים. מזגנים רעשניים תלויים מחוץ לקירות הבנין, עובדים ללא הרף במלחמה מול החום שלא פוסק.

היא חייגה את המספר, ממתינה למענה. השעה היתה רק שמונה ושלושים בבוקר והיה סכוי שלא תזכה למענה בצדו השני של הקו. סך הכל מדובר בעוד משרד ממשלתי. שמונה פעמים שמעה "ביפ" ולפתע ענתה לה גלית מזכירתו של סמי.

"זאת אוקסנה ממשרד של גבי לוין, סמי נמצא?", שאלה והמתינה מספר שניות.

"אני מעבירה לך אותו", ענתה גלית.

אוקסנה לחצה על הנורית הצהובה שהבהבה על מרכזיית הטלפון שלה. "אני מעבירה לך את סמי", אמרה וקישרה את שני האישים, כמעט ומתפתה להקשיב לשיחה שביניהם.

לא עברו שתי שניות והיא שמעה את גבי ספק צועק, ספק מתפלא: "מי זה המטומטם הזה שכתב את הדו"ח ששלחת? ארבעים עמודים של קשקוש שלא מובילים אותי לשום מסקנה. נעלמו לנו שני מליון שלוש מאות ושלושים אלף שקלים וכל מה שאני מקבל זה תאוריות על גבי תאוריות? אני רוצה שמות סמי. שמות!"

רק קיר זכוכית חצץ בין משרדו ושולחנה של אוקסנה כך שלמעשה היא לא היתה צריכה לצותת. כל מי שעבר ליד משרדו של גבי שמע את הקולות וראה את הידיים המתנופפות.

סמי היה רב פקד שזה עתה נכנס לתפקידו. בן שלושים ושתיים, טיפוס לחוץ ולא מספיק מנוסה עם דמויות מחוספסות. כל שנות עבודתו ישב מול מסך מחשב, קורא וכותב דוחות משטרה. רק עכשיו קודם בתפקיד, קיבל מזכירה משלו, משרד יותר מהודר עם שולחן מעץ מהוגני ופינת קפה שמשותפת רק לו, לגלית ולשותף שלו לעבודה, אבי יוחנן. משום מה הוא הרגיש שהוא עובד כמו חמור אך עדיין לא זוכה לכבוד שאולי הוא ראוי לו.

"גבי, בוא נרגיע את הטונים לרגע. זה רק דו"ח ראשוני והוא נותן תמונה טובה של המצב. אנחנו עוד לא ממש יודעים מול מה או מי אנחנו מתמודדים פה. חייבים לעשות צעדים זהירים. אני יודע שאתה חושב שאנשים מהמשטרה עושים יד אחת עם המאפיה הרוסית אבל זה לא כל כך פשוט. עדיין אי אפשר לתפוס אשמים ולהתחיל להעיף פה ראשים. כרגע אני רק יכול לומר לך שאין לנו קצה חוט. אולי מדובר פה בפעילות פשע מאורגן או איזו מאפיה שיתכן ומעורבת בכל הבלאגן הזה". סמי סיים, קיווה לא לשמוע עוד צעקות מצידו השני של הקו, אבל התבדה.

"אני נותן לך עוד שבוע לפני שאני מדליף את המחדל המשטרתי הזה לעיתונות. רוסים או לא רוסים, אני חייב שהכסף הזה יחזור לבטוח הלאומי ומהר. מנכ"ל משרד הפנים יושב לי על הצוואר ואני כבר מתחיל להרגיש אותו מנסר לי את הווריד. אתמול הסתובבו פה שני עיתונאים והתחילו לרחרח. אז תעשה לשנינו טובה ותתחיל להרביץ קצת עבודה!".

טריקת שפופרת הטלפון נשמעה היטב, לא מלווה בשום בקשה או אמירת תודה. אוקסנה חזרה לבהות במסך שממולה בדיוק כשגבי יצא בזעם ממשרדו. היא לא התרגשה וגם לא חשה סימפטיה – לא לגבי, לא למצבו ולא לכל שאר הכפופים אליו. שעות אחה"צ עברו עליה בשעמום מסורתי שהיה מלווה בתיוקים של מסמכים ארכיונים ומענה טלפוני לאזרחי המדינה, שהגיעו אל המחלקה של גבי בטעות, כשהיא רק מנתבת אותם למחלקות אחרות.

בשעה חמש בדיוק עבר לידה איליה פטרוביץ וכמו שעשה כבר מספר פעמים בעבר, הציעה לה טרמפ הביתה. מכוון שלא היה ברשותה רכב ומקום מגוריהם היה סמוך אחד לשני, היא כמעט תמיד נענתה להצעתו.

איליה, יוצא רוסיה דיבר עברית יותר טובה אך למרות שמוצאו היה רוסי, לא הכיר את השפה האוקראינית. אמו נולדה בנובוסיבירסק, מרחק של כארבעת אלפים קילומטרים מאוקראינה ושם גם גדל והתחנך, תחת משמעת נוקשה, בתי-ספר תובעניים ואווירה של הישגיות; לישראל הגיע לפני כשלוש שנים. אוקסנה תמיד תהתה אם בכלל יש לו קשר לעם הזה אבל זה לא הפריע לה להתחבר אליו – סך הכל היה גבר נאה כבן שלושים ובעל אמצעים מעל הסטנדרט של עובדי ממשלה. פניו היו נאות ונראו לה דומות יותר לדמויות מנוף ילדותה מאשר לערבוביה הלא כל כך ברורה של דמויות החברה הישראלית.

פרק ב'

את הדרך הביתה העבירו בשקט יחסי כשממכשיר הרדיו בוקעת מוזיקה מזרחית קלה. איליה לא הרבה לדבר אבל זה לא הפריע לה – היא דווקא ראתה בזה עוד תכונה שאהבה בו. לאמיתו של דבר היא אפילו הרגישה משיכה אליו. עוד חודש ימלאו לה עשרים ושבע וכבר מזמן שלא חוותה ריגושים מן הסוג הגשמי. ניצוצות של תקווה פיעמו בתוכה שמשהו יקרה ביניהם כי אל הטיפוסים הישראלים היא לא הרגישה חיבור. היא ניסתה בעבר שלוש או ארבע פגישות עיוורות עם תל-אביבים מקומיים, אך אלו הסתיימו כבר לאחר המפגש הראשון – יותר בגללה מאשר בגללם. היה בה מן יופי בלקני ופוטנציאל להיות דוגמנית פנים. עצמות לחייה בלטו רק מעט, גוון עורה היה בהיר, אגן ירכיה צר ורגליה חטובות. לכל מי שפגש אותה היה נדמה שהיא עוסקת בספורט, אולם כך פשוט נראו רוב האוקראיניות. היה זה פריט עובדתי שהעדיפה לשמור לעצמה.

"חשבתי שאולי תרצי שנקפוץ בערב לשתות משהו", זרק איליה לחלל הרכב כאילו קרא את מחשבותיה. "נפתח פאב חדש ליד ככר הבימה ושמעתי שמופיעים שם זמרים ממוצא מזרח ארופאי. נראה לי שתאהבי את זה". הוא חיכה לתשובתה בעודו מחליף את המוזיקה המזרחית, עובר מתחנה לתחנה בניסיון נואש למצוא צלילים יותר מוכרים. אוקסנה ניצלה את הזמן להתאפס על עצמה.

"בסדר, למה לא?!", אמרה.

שתי דקות אח"כ נעצרה מכוניתו ואוקסנה ירדה, פוסעת לכוון בניין דירתה. "נתראה בערב", אמר איליה. "אתקשר אליך בעשר", הוסיף, חיכה לחיוכה והמשיך לביתו לא הרחק משם.

אוקסנה הביטה ימינה ושמאלה וכל מה שראתה היה את חתולי הרחוב שהסתובבו בין חצרות הבניינים כאילו השטח שייך להם, את פחי הזבל, את מעט הצמחיה שקישטה את הגדרות ואת הדשא המצהיב וקרחות האדמה הצמאה למים. הכל התחבר לה למן תמונה עגומה שרק לרגע השתקפה בעיני רוחה כבבואה של חייה הנוכחיים ונראה היה שהיא חייבת שינוי.

היא פשפשה בתיקה, הוציאה את צרור המפתחות, אספה את הדואר שחיכה לה בתיבה ועלתה לדירתה. המזגן שהשאירה פועל בצאתה הבוקר עדיין עבד, מספק לה את הקרירות שכל כך רצתה. היא שתתה כוס מים ונזרקה על הספה למנוחה קצרה.

ארבע שעות מאוחר יותר צלצל הנייד שברשותה ואיליה הודיע לה שיבוא לאסוף אותה בעוד כמחצית השעה. אוקסנה כבר היתה די מוכנה. לבושה מכנסי ג'ינס צמודים, חולצת ונוס שחורה שחשפה מעט מביטנה השטוחה ונעלי מגף כהים עם אבזם כסוף. הבנה באופנה אירופאית וטעם טוב בלבוש היו מקצת מן המתנות שהחיים בקייב זימנו לה. לא עבר זמן רב ואיליה התקשר שוב לומר לה שהוא מחכה למטה. היא התיזה קצת בושם CHANEL על צווארה, מרחה שפתון אדום חזק על שפתותיה, ענדה שרשרת עדינה עם סמל של מגן-דויד ויצאה מביתה.

גם איליה ידע להתלבש. להבדיל ממנה הוא כן נהג לעסוק בספורט וזה נראה היטב על גופו החטוב. חולצת גולף קצרה עם צווארון V חשפה חזה שרירי אבל לא מנופח יתר על המידה, וזרועות חסונות. שעון הדיזל המוזהב על פרק ידו השמאלית היה קצת זר לה. היא לא כל כך אהבה תכשיטים מזהב אבל ידעה להעריך כי שווייו רב.

אוקסנה נכנסה לרכבו, סגרה אחריה את הדלת וחייכה חיוך רחב. היה משהו שונה במפגש הזה, ולרגע היא הרגישה כאילו הם יוצאים כבר חודשים. איליה חייך בחזרה, שילב את תיבת ההילוכים למצב הנעה והרכב התרחק מהמקום, משאיר אחריו רק קולות של חתולים מייללים וריחות של פחי זבל ציבוריים שכבר הגיע זמנם להאסף.

פרק ג'

הפאב ברח' רוטשילד המה מאדם. איליה ואוקסנה נכנסו דרך דלתות העץ העבות כשרעש של מוזיקת רוק מלווה אותם. רחבת ריקודים קטנה היתה ממוקמת בפינת הפאב ומספר זוגות רקדו לצלילי להקת SCORPIONS. איליה התיישב ליד השולחן הפנוי הראשון שראה, מושך אחריו בזרועה של אוקסנה. הוא סימן בידו לאחת המלצריות והזמין משקה לעצמו – אוקסנה ביקשה בליני (משקה שהוא שילוב של מיץ אפרסקים ושמפניה קרירה) שלא איחר להגיע.

"מקום מדליק", פסקה אוקסנה, מסתכלת אליו בחיוך בעודה אוחזת בכוס ולוגמת בעדינות. איליה לא נזקק לאיתותים נוספים כדי להבין שהיא נמשכת אליו. הם המשיכו בשיחת חולין קלה כשהוא מלטף את זרועה פרקים לתכופות. היא לא הביעה שום התנגדות.

בפינה אחרת של הפאב עמד לו שולחן סנוקר שזה עתה היתפנה. איליה קם תוך שהוא אומר לה, "בואי נשחק קצת". הפעם זו היתה היא שאחזה בזרועו, מפנה ראשה מעלה ומסתכלת עליו במן הערצה. איליה התנשא לגובה של כמטר שמונים וחמישה סנטימטרים – בערך חמשה עשר סנטימטרים גבוה ממנה.

את שלושים הדקות הבאות הם בילו ליד השולחן כשאיליה מלמד אותה כיצד לאחוז במוט, איך לתכנן את מסלול הכדורים, באיזו עוצמה להכות בהם ובאיזו זווית. כל אותו הזמן הוא חיבק אותה מימין ומשמאל כאילו היו שחקן אחד האוחז במוט אחד. כשאוקסנה החלה להראות סימנים שהמשחק מפסיק לעניין אותה הם הסתלקו מהמקום לכוון בניין מגוריו. הם עלו לדירתו כשהם סוגרים את הדלת מאחוריהם, מתנשקים בחושניות. הדירה עצמה היתה מעוצבת בסגנון מודרני כשרוב הריהוט נראה כאילו נלקח מסרט עתידני. בקרה אלקטרונית שלטה בכל מערכת האורות בדירה, בפתיחה וסגירה של דלתות החדרים, במערכת המיזוג, בטלויזיה ובמערכת הסאונד.

איליה לחץ על מספר מקשים בלוח הבקרה שבסלון ושניה לאחר מכן האורות עומעמו ומוזיקת ספא החלה לבקוע מהרמקולים שאת מיקומם לא הצליחה לזהות. הם ניגשו לחדרו ואת השעה הבאה בילו במיטתו נותנים אהבה זה לזו. כשפסקו האנחות אסף איליה את עצמו ממיטתו בעודו עוטף את גופו הערום בסדין הלבן. הוא ניגש למקלחת בזמן שאוקסנה התבוננה סביב בניסיון לקלוט קצת יותר מאווירת החדר. על הקיר שממולה היתה תלויה תמונה דיגיטלית של סצינה שהכירה מסרט המטריקס ועל הריצפה היה מונח שטיח עבה בצבע שהלם את הרהוט כולו. בצד מיטתו היתה שידה עם שתי מגירות כשהעליונה מביניהם היתה פתוחה רק במעט. המים במקלחת המשיכו לזרום ואוקסנה התלבטה אם להציץ פנימה או לא. היא מתחה את גופה לכוון המגירה ופתחה אותה בהססנות. בפנים היו צרור מפתחות, כמה כרטיסי אשראי, ניירת ושני דרכונים. היא הסתכלה לכוון האמבטיה. זרם המים לא פחת. היא אחזה בשני הדרכונים ופתחה את הראשון במהרה בדיוק בדף בו היתה מודבקת תמונתו של איליה כשפרטיו האישיים רשומים בדף הנגדי. היא הניחה אותו חזרה במגירה בעודה פותחת את הדרכון השני. גם שם היתה מודבקת תמונתו של איליה אך בדף שמנגד היה רשום 'סרגיי אברמוב'.
קצב ליבה של אוקסנה החל לעלות בפתאומיות. היא השליכה גם את הדרכון השני חזרה למגירה וסגרה אותה במהירות, תוך כדי שהיא חוזרת לצידו השני של המיטה.

רעש זרם המים פסק ואיליה יצא מחדר האמבטיה, מנגב את שערות ראשו במגבת ורדינון כחולה וחיוך דק על פניו. אוקסנה אימצה חיוך משלה והסירה מבטה לעבר החלון שממנו היה אפשר לראות עד לים.

פרק ד'

את הדרך מביתו שבפתח-תקוה למשרד ברח' המעפילים עשה גבי כבר בשש בבוקר. למרות השעה המוקדמת היו כבר די הרבה נהגים בכבישים. אזרחים שרובם ככולם מנסים להתחמק מהעומסים ההולכים ונבנים בכל אזור גוש דן. מן האופק במזרח החלו לבצבץ קרני אור ולשטוף את כל השפלה באור חלש ועמום, ומן מקלט הרדיו בקעו צלילים של מוסיקה רגועה משיריו של אריק אינשטיין כשברקע השדרן מוסר דיווחי תנועה שיגרתיים.

מכונית המזדה 3 הישנה שבה נסע כבר נזדקקה לתחזוקה וטיפולים מכניים שהוזנחו בגלל עומס העבודה. מן המנוע נשמעו מדי פעם רעשים קלים של "קלאק קלאק קלאק, טיק" שהעידו כי בקרוב תהיה לו עוד הוצאה כספית לא מתוכננת, ובכל פעם שהביט במראות בכדי לוודא שאינו צמוד לאף רכב, ראה רק רכבים חדישים מסביבו.

הוא הושיט ידו למקלט הרדיו והחליף את רשת ב' לטובת רשת ג', מחפש שירים קצת יותר קיצביים על מנת לרומם את רוחו. עשרים דקות מאוחר יותר הוא מצא את עצמו במגרש החניה, מתחיל בטיפוס המדרגות היומי לעבר משרדו בקומה הרביעית. מעלית לא היתה שם, עודף משקל כן.

הוא פתח את דלת הקומה עם המפתח שברשותו, ובעודו מתנשף צעד למשרדו, אוסף בדרך קפה שחור מהפרקולטור שאוקסנה שכחה לכבות בסוף יום העבודה הקודם. הוא התיישב בכסאו, פתח חלון והדליק סיגריה. על שולחנו היו פזורים דו"חות מדו"חות שונים, לא כל כך מסודרים בערימות או ממויינים לפי תאריכים. הוא שאל את עצמו איך זה שבמשך כל החודשים האלו לא שם לב לחוסר התאימות בדו"חות ואיך זה ששבועות של עבודה משטרתית עוד לא הובילו לכלום. מצד שני, למה לו להעלות תחושות אשמה כשהוא היחידי שצריך לקרוא אינסוף של מאזנים חודשיים בניסיון להבין אם הכל תקין. הדו"ח הרבעוני הקודם נסגר בחריגה סבירה של כאלף שקלים, אבל משהו השתבש מאז. טעות מחשב או פעולת זדון?

המשרד לביטוח לאומי היה מסועף למדי. בכל יום נעו עשרות אלפי תנועות חשבוניות על קווי התקשורת שחיברו בין המחשבים השונים ובין המשרד הראשי לאירגונים חיצוניים שקיבלו תשלומים עבור שרותי סעד ובריאות. לעקוב אחרי כל זה היה בגדר בלתי אפשרי. גבי הניח את מרפקיו על שולחנו כשכפות ידיו אוחזות בראשו המוטה כלפי מטה. איזה בלאגן, חשב לעצמו.
אוקסנה הגיע באחור קל באותו היום, אמרה בוקר טוב לגבי והתיישבה במקומה. תחושות מעורבות של חיבה וחוסר נוחות כלפי איליה הטרידו את מחשבותיה. מצד אחד, ההכרות שלה איתו בחודשים האחרונים, המשיכה שלה כלפיו ומצבו הכלכלי היו פרמטרים שמצאו חן בעיניה. מצד שני, העובדה שברשותו דרכון עם זהות בדויה היתה מטרידה למדי. הוא לא דיבר איתה הרבה על עבודתו במשרד וכל שידעה בנושא היה שהוא עובד במחלקת אישור גורמי חוץ, בודק חברות שהבטוח הלאומי משלם להן. "משעמם טיחו", הוא פעם התבטא באוזניה, ולמרות שלא ממש קלטה את הנאמר היא הבינה את המשמעות.

היא החליטה לתת למחשבות האלו להתחלף בנושאי עבודה ופתחה את חשבון האימייל שלה בכדי להתחיל את יום העבודה.

פרק ה'

"תשיגי לי את סמי בוחבוט", ביקש גבי, ואוקסנה מיהרה לקשר אותו איתו.

"נו, יש חדש?", שאל גבי בלי שום גינוני טקס. 'לפחות תגיד בוקר טוב, יא חתיכת דראק', חשבה אוקסנה.

"היי גבי, אנחנו אמורים לקבל היום גירסה חדשה של תוכנת ניתוח הנתונים החשבוניים מה-IRS".

"מהאיי איי מה?", קטע אותו גבי.

"מהאיי אר אס", חזר ואמר סמי, תוך שהוא מדגיש כל אות. "שלוחה של משרד האוצר האמריקאי, לא משנה. בכל מקרה, זו תוכנת ארטיפישיאל אינטליג'נס שהם פיתחו שיכולה לעבד מיליוני פרטי מידע ולהגיע למסקנות בעצמה. זה משהו מיוחד שהם פיתחו. השתמשנו בזה בעבר וזה די עזר לנו".

"נו, ו…?"

"אז מה שאני צריך ממך זה שתעביר לנו את כל קבצי התנועות החשבוניות של שלושת החודשים האחרונים עם פרוט כל הטרנזקציות שנכנסו ויצאו", ענה לו בוחבוט.

"וזהו?", שאל גבי בתמיהה.

"כן. אנחנו ניקח את זה מפה. ניתן למחשב לרוץ ונחכה עד שיפלוט לנו משהו".
"רק שיפלוט משהו טוב, ולא שטויות כמו שהיו בדו"ח ששלחת לי לפני יומיים", אמר גבי.
"אני אתקשר אליך כשיהיה לי משהו קונקרטי", ענה לו סמי וניתק, תוך שהוא ממלמל 'איזה אהבל', מבין שפתותיו.

——

איליה, שישב בקומה השלישית, ממש מתחת למשרדו של גבי, סיים את המטלות שהיו לו כבר בשעה עשר וחצי והתפנה לעסוק בפעילות הפלילית שלו. לפני חודשיים פתח חברת קש ברשומות המחשב תחת שמו הבדוי – חברה שכביכול נותנת שרותים סיעודיים לאנשים מובטלים. הוא הגדיר את החברה כבעלת עשרים ושמונה עובדים, הגדיר את עצמו כבעל החברה וקישר את חשבון הבנק שפתח (באמצעות הדרכון המזויף) לחשבון הביטוח הלאומי שממנו נמשכו הכספים. כל מספר ימים היה מייצר חשבונית פיקטיבית חדשה עבור עבודתם של אנשי חברתו, משייך לה מספר אסמכתא שלא היה שייך לאף חברה אמיתית, ומריץ אותה דרך מערך התשלומים. זה לא לקח לו יותר מעשר דקות ומכוון שהיה האחרון בשרשרת ההרשאות, לא היה אף אחד אחר שיבדוק את מעשיו. מלבד זה, מספרי האסמכתא לא היו קיימים בשום מקום אחר במערכת, כך שהסיכויי שהוא יעלה באיזה ד"וח שגויים היה שווה את הסיכון.

בשעת הצהריים עלה איליה לקומה שמעליו והלך לפגוש את אוקסנה, מציע לה להצטרף אליו לטיול קצר בחוץ. אוקסנה חייכה חיוך מתחמק ואמרה שהיא חייבת להשאר כי גבי צריך את עזרתה.

"אוקיי", ענה לה איליה, "אז אבוא לאסוף אותך בחמש?", שאל.

"בטח", ענתה אוקסנה, לא בטוחה בתשובתה.

ארבע שעות מואחר יותר צלצל הטלפון במשרדו של גבי ללא מענה. מכוון שכבר שלח לסמי את הקבצים, הוא הרגיש שהוא יכול לצאת לסידורים אישיים – המצב של האוטו שלו רק הלך והחמיר והוא הרגיש שהוא יכול לנצל את ההפוגה הזו לטפל בעיניין.
לאחר כשתי דקות שוב צלצל הטלפון. אוקסנה ראתה כי זה שוב סמי וניתבה את השיחה לשלוחתה.

"זאת אוקסנה, במה אפשר לעזור?", שאלה.

"גבי נמצא?"

"לא, הוא יצא ויחזור רק עוד כשעה", ענתה.

"יש לי חדשות טובות בשבילו שהוא ירצה לשמוע. את יכולה להשיג אותו?".

"לא ממש", ענתה.

"טוב, אני שולח לך את הד"וח שהוא מחכה לו. תחכי איתי על הקו, אני רק רוצה לוודא שקיבלת אותו", אמר.

"בסדר", ענתה ולחצה על כפתור ריענון תיבת הדואר הנכנס.

"קיבלתי", אמרה.

"יופי, ותגידי לו שאני מחכה לשמוע ממנו", אמר וניתק.

פרק ו'

אוקסנה, סקרנית מטיבעה, פתחה את האימייל והתחילה לקרוא את המסמך המצורף.

"הנדון: גרעון תקציבי במאזן ג/2834-08 – חשד לפעילות פלילית
שם החשוד: סרגיי אברמוב
סבירות החשד: 97.4%
סיכום מצב ומסקנות אופרטיביות: כתוצאה מבדיקת נתוני המשרד לבטוח לאומי כפי שנמסרו לידנו בתאריך השלישי לאוגוסט 2015, על ידי מחלקת המודיעין של מרחב ירקון, הגענו למסקנה כי החשוד שלהלן מועל בכספי המשרד תוך שהוא מעביר כספים לחברת קש אשר פרטיה ופרטי חשבונה מפורטים בהמשך.
סכום המעילה נמדד בכשני מליון שלוש מאות ועשרים אלף שקלים, כשחוסר של עשרת אלפים שקלים עדיין לא ברור. הפעילות הפלילית החלה בתאריך…"

אוקסנה כבר לא רצתה להמשיך לקרוא, היא התחילה להרגיש רע. מה תגיד לאיליה? למה בן האדם הזה הכניס את עצמו? ברור היה לה שזה רק עיניין של זמן עד שהמשטרה תקשר בין שמו הבדוי לשמו האמיתי. עוד כעשרים דקות יבוא בכדי לקחת אותה לביתה…דווקא הוא מאוד מצא חן בעיניה…

בעשרה לחמש הגיע איליה, קצת מוקדם מהמצופה אבל לטובתה של אוקסנה. גבי עוד לא חזר מהסידורים שלו והיא גם לא רצתה לפגוש אותו. היא שלחה את האימייל שקיבלה מסמי לכתובת האימייל של גבי, אספה את התיק שלה ונעלמה משם יחד עם איליה.

הם נכנסו למכוניתו בשתיקה, איליה העביר את תיבת ההילוכים למצב הנעה, הדליק את הרדיו והתחיל לזמזם עם השיר הלועזי שהתנגן ברקע. כשיצא הרכב ממגרש החניה הסתובבה כלפיו אוקסנה, כיבתה את הרדיו ואמרה לו בארשת פנים סבורה: "אתה בבעיה גדולה, איליה", היא חיכתה רק שניות ספורות כדי שהוא יתאפס לרגע ויבין שהיא רצינית.

"אל תשאל אותי מאיפה אני יודעת, אבל המעשים הלא חוקיים שלך עם כספי המשרד התגלו למשטרה וזה רק עיניין של שעות או ימים עד שהם יבינו שסרגיי אברמוב זה אתה, ויבואו לעצור אותך".

איליה האט את קצב התקדמות הרכב ועצר בצידי הדרך, לא בטוח אם להסתכל לה בפנים או לא.

"גבי מנסה להבין כבר יותר משבועיים מאיפה החוסרים במאזנים שלו והוא הפעיל את המשטרה כדי שתעזור לו. לפני חצי שעה הם שלחו ד"וח סיכום והשם שלך מופיע שם בעמוד הראשון. אם לא היה לי אכפת ממך לא הייתי אומרת לך כלום אבל אני חושבת שכדאי לך לקחת את הטיסה הראשונה שיוצאת מפה. אתה לא חייב להגיד לי לאן תלך, אבל כדאי שתעשה את זה מהר. אל תנסה אפילו ללכת לבנק להוציא משם את הכסף. הם יודעים לאן הכל הלך".

משהו בליבה נצבט וגם מבטו של איליה העיד שהוא מדוכדך. זה לא היה הזמן ולא המקום לומר שום דבר. הם המשיכו בדרכם דקות נוספות עד שהגיעו לבניין דירתה. אוקסנה פתחה את דלת רכבו אך לפני שיצא הסתובבה אליו, נשקה על לחיו ואמרה לו שישמור על עצמו.

איליה המשיך בדרכו – מאיץ פעמיו אל דירתו. הוא החנה את הרכב בצידי הרחוב, מיהר פנימה וניגש אל חדרו. הוא לקח את הדרכון האמיתי שלו, פתח דלת קטנה שהיתה מוסתרת היטב בארון הבגדים שלו והוציא ממנה עשרת אלפים שקלים במזומן. הוא פנה לכוון היציאה, סגר מאחריו את הדלת, ירד לרחוב ונכנס מהר למכוניתו.

את הדרך לשדה התעופה עשה מבלי לעבור על המהירות המותרת. הוא החנה בחניון הכי קרוב לכניסה וניגש לדלפק של Aeroflot, תוך כדי הסרת מבטים לעבר מסך הטיסות היוצאות. הטיסה הבאה היתה למרינסק, בעוד כחצי שעה, משם כבר ימצא את דרכו חזרה לנובוסיבירסק. הוא הוציא את דרכונו, קנה כרטיס, המיר את שאר השטרות לדולרים אמריקאים ועבר את הבידוק הביטחוני, ממתין לעליה למטוס.

אוקסנה ישבה על הספה בביתה, בוכה בשקט, בזמן שבמשרד ברח' המעפילים ישב גבי וקרא את הד"וח המישטרתי. הוא קרא אותו בעיון תוך שהוא ממלמל 'יופי, יופי' כל כמה פסקאות. כשסיים, ניסה ליצור קשר עם סמי אך ללא הצלחה. הוא יצא מהמשרד מזיע כולו מיום של ריצות בין מוסכים, כשירידה של ארבע קומות עדיין מפרידה בינו לבין המזדה שתיקח אותו לביתו.

מטוס ה-Aeroflot בו ישב איליה חיכה על קצה מסלול ההמראה, ממתין לאות ממגדל הפיקוח ולאישור המראה. רעש מנועי הסילון הלך וגבר והמטוס האיץ מהירותו במשך שניות ספורות, עד שכוחות העילוי גברו על כח המשיכה וגלגלי המטוס ניתקו מן הקרקע. כשהתייצב המטוס בזווית פחות או יותר אופקית, פתחה הדיילת את מכשיר המיקרופון ודיקלמה את הוראות הבטיחות, תחילה ברוסית ואח"כ בעיברית. איליה לא הקשיב, לא לה ולא לרעש הנוסעים המדברים ביניהם.

פרק ז'

אוקסנה קמה בבוקר שלמחרת בלי שום חשק להגיע לעבודה. היא ידעה שהדבר הראשון שתשמע זה, "תשיגי לי את סמי בוחבוט". המחשבה גרמה לה להעלות חיוך, אפילו קצת לצחוק, מהמצב בו היא נמצאת. היא התנחמה בעובדה שהצליחה להציל את איליה ממציאות אחרת שהייתה נכפת עליו, אלמלא היתה פותחת את אותה המגירה.

היא נכנסה להתקלח, סיימה ולבשה את בגדי המשרד שלה, לקחה את תיק היד וירדה לכוון תחנת האוטובוס שם חיכתה רק כדקה עד להגעתו של קו 171. כשכמעט הגיע לתחנה בה היא תמיד יורדת, שמעה רעש צופרים של רכבי משטרה אשר נעצרו ליד עבודתה. מספר שוטרים קפצו ממכוניתם, רצים לכוון הכניסה של הבניין, יוצרים קצת בלאגן בשעת הבוקר המוקדמת.