המסע לתוך הזיכרון-פרק 2

הייתה לה הרגשה רעה, הוא לא חזר אתמול בלילה. בזמן האחרון גם כשחזר, לא ממש דיבר איתה,במקום זה היה ננעל בחדרו, ובהמשך הערב היו נשמעות משם יבבות חנוקות מעטות. היא נכנסה לחדר שלו. על הרצפה היה קרע קטן מנייר, על הנייר היה כתוב משהו. היא הרימה את הנייר וקראה את הכתוב,עוד פעם, ועוד פעם, נאבקת לא להאמין.לבסוף רצה ברגליים כושלות אל עבר הטלפון הקרוב ורק כששמעה את המילים "משטרה שלום" נשברה ומיררה בבכי.
***********************************************************************************************************
וויאט בראון היה באמצע ריצה כשמפקדו התקשר אליו "נראה לי שמצאתי את האלמוני שלך" היה מספיק בזה בשביל לגרום לוויאט בראון לעזוב את הכל ולרוץ לכתובת שהמפקד מסר. הכתובת שאליו הגיע הייתה שכונה יוקרתית,אך הבית אליו הוכוון היה בין הפחות יוקרתיים. בחזית הבית עמדה ניידת,הוא החנה לידה.
בסלון הגדול ראה אישה מבוגרת בוכה על הספה עם שוטרת לצידה.האישה החזיקה פיסת נייר בידה.הפיסה נראתה לו מוכרת, ואז הבין, זאת דומה לפיסה שהייתה לו בכיס. המילה עדיין הדהדה לו בראש "נמאס" . מה עבר על הילד שכתב את זה?מה קרה לו לפני זה? האישה לא הפסיקה לרעוד מבכי 'עכשיו זה לא הזמן המתאים' הסכים וויאט עם עצמו, עד שהזמן יהפוך למתאים, וויאט סייר בבית,חיפש את החדר של הילד. בינתיים, זיהה אותו, בהרבה תמונות משפחתיות, בין האישה שישבה בסלון לבין עוד ילדה, קצת יותר גדולה ממנו. 'איפה היא עכשיו?' שאל את עצמו, לפי מה שהבין זאת הייתה אחותו, היא לא הייתה צריכה להיות כאן,לתמוך באימה?
לבסוף מצא את החדר. החדר היה גדול יחסית למעט הדברים שהיו בו. הוא התחיל לחפש כאחוז דיבוק, לא יודע מה ימצא. הוא חיפש בין ספרים, מחברות,במגירות,בפח, ולבסוף מצא, מתחת למיטה, מצא עוד פיסת נייר דומה למה שיש לו ולמה שהאישה החזיקה, הוא ידע, זה ההמשך של מה שעכשיו נראה יותר כמו מכתב, אולי מכתב התאבדות. הוא קרא את הפתק פעם אחר פעם ואז החליט שעכשיו זה הזמן. הוא התקדם לכיוון האישה, שעדיין בכתה מידי פעם. "שלום גברת…" אמר ואז הבין ששכח את השם. "גרין, עלמה גרין" היא ענתה. "גברת גרין, אני רב פקד בראון, אני חוקר התאבדות של נער, אני חושש שאת תוכלי לזהות אותו" הוא אמר בחשש והביט בגברת גרין. היא נראתה מפוחדת, מפוחדת לגלות שאולי זה הבן שלה שם, בתמונה שהוא החזיק. בראון הביא לגברת גרין את התמונה ומיד נשמעה זעקה רמה בכל הבית. "דניאל!!" היא החלה לבכות. "אימא?" נשמעה צעקה יותר חזקה ומיד רצה לתוך טווח הראייה שלהם נערה בערך בגיל של מי שכנראה נקרא דניאל. הנערה רצה וחיבקה את אימה ובכתה איתה ביחד. "רב פקד בראון, זאת הבת שלי: כרמל, כרמל, זה מי שחוקר את…." היא לקחה נשימה עמוקה. "ההתאבדות של דניאל" כרמל התכווצה בתוך עצמה. "לא יכול להיות" היא הביטה בוויאט "בבקשה" היא אמרה "תגיד לי שזה לא באמת קרה…שזאת טעות בזיהוי…תגיד" היא החלה לצרוח. "כרמל" רב פקד בראון החל להגיד אבל לא היה לא מה להגיד, לרגע שכח כל מילה שהייתה יכולה להביע צער, השתתפות בצער. הוא הביט בעיניה הגדולות של אחותו של דניאל ולא ידע, מזה שנים רבות, מה לומר. "תגיד!" היא צעקה. וויאט התכופף עד שהביט לה בעיניים "אני מבטיח לך,אני אמצא את הסיבה" הוא אמר לה. היא הסתכלה עליו כלא מאמינה והלכה לחדרה.
רב פקד בראון הסתובב לעברה של האם "מקודם,כשנכנסתי" ניסה להסביר. "ראיתי בידייך פתק,נייר קרוע" הוא אמר. "כן" היא אמרה והראתה את הנייר המקופל. "היה כתוב בתוכו משהו?" שאל בכל העדינות שניסה. "רק משפט אחד בערך, אולי קצת יותר" היא אמרה בצער. "תוכלי להראות לי?" הוא ניסה. "כן" היא מסרה לידו את פיסת הנייר הקטנה.
כשוויאט בראון הגיע לתחנת המשטרה להמשך החקירה הוא הוציא את שתי פיסות הנייר וקרא את המילה בפתק שמצאה האם ואח"כ קרא את המשפט בפתק שהוא מצא. האימא מצאה משפט וחצי שנכתב שם " נישקה את החבר שלה והלכת. באותו הרגע, הבנתי שאני לא חשוב לאף אחד, והחלטתי לכתוב את המכתב ולהתאבד" 'אין פלא שהתקשרה למשטרה' חשב רב פקד בראון לעצמו. ואח"כ קרא את הפתק שהוא מצא " אחותי הקטנה התחילה לצאת איתו" הדבר היחידי שחשב בראון היה שהוא והאחות צריכים לדבר, בדחיפות.