סיפור ללא שם (: עזרה תתקבל בברכה

שלום:) אני אריאל(שם בדוי), בת 14, ואני חדשה כאן באתר
אני כותבת כבר בערך חצי שנה מאז שהכרתי אתר אחר שנקרא סימניה. אני אפרסם כאן סיפורים שכבר כתבתי ופורסמו שמה, לפי איזשהו סדר שיתחשק לי~ זה הסיפור השלישי שכתבתי לפני בערך חצי שנה. יהיה נחמד אם תגיבו. אני לא יודעת כל כך מה מקובל באתר הזה ומה לא, אבל אני אלמד, מקווה. (:

לסיפור הזה אין שם ואני אשמח אם תעזרו לי למצוא אחד (: הוא לא ממש סיפור, הוא יותר מכתב. ד"א, כתבתי אותו אחרי שקראתי את 'ההסכם' של ג'ודי פיקו.
מספיק עם החפירות~~

10.3.2006

אמא ואבא,

אני בהריון.

לא, לא ידעתם על זה. כי אני לא רציתי שתדעו על זה. לא רציתי לראות את פניו של אבא מלבינות, לא רציתי לראות אותך מזדעזעת. לא רציתי לאכזב אתכם, אותה הילדה הקטנה שאתם כל כך אוהבים. אותה אחת שאף פעם לא אכזבה אתכם. אותה הילדה שאתם כל כך גאים בה.

ואני רק בת שש עשרה. אלוהים, אני רק בת שש עשרה.

לפעמים אני רוצה לצרוח. אני רוצה לשאול את אלוהים למה הוא עושה לי את זה, למה אני זאת שצריכה לסבול. למה לא הוא.

אבל אני כבר יודעת שאין אלוהים. כי אם היה, הוא היה מפנה קצת זמן לטפל גם בי, לעזור לי. תראה איך אני סובלת, ולך לא אכפת. אם אתה קיים בכל זאת, אני מקווה שתקרא את זה ותצטער. תצטער על זה שנשארת בצד, על זה שלא התערבת. על זה שגרמת למה שגרמת.

אבל גם אם תצטער, זה כבר יהיה מאוחר מידי.

אני רוצה למות. אני רוצה למות. אני לא רואה מה הטעם לחיות עוד.

אני רואה אתכם צוחקים, ואני רוצה להצטרף. אני מנסה, באמת שאני מנסה, ואני לא מצליחה. אני לא מצליחה, כי אני מרגישה אותו בועט. ואני יודעת שלעולם לא אוכל להיות כמוכם. אני יודעת שאף פעם אני לא אוכל לצחוק יותר.

אני רוצה לבכות, אבל הדמעות לא יוצאות ממני. אני רוצה לצרוח, אבל הקול שלי לא יוצא.

ואני הולכת לבית ספר יום יום, וזה סיוט. אני סופרת את הרגעים עד שאני אצא מהמקום הנורא הזה. כלפי חוץ אני אותה אחת, עם אותם חברים, מי שתמיד הייתי. אבל אני לא, ואני יודעת שתשימו לב. ואני לא רוצה שתשימו לב, אני לא רוצה שתשימו לב שהשתנתי, שאני לא מי שהייתי. אני יודעת שכשתגלו אתם לא תרצו אותי יותר.

והכאבים בבטן לא פוסקים.

אני כבר בחודש שני.

אני פוחדת שתשימו לב, אני פוחדת שתדעו.

אני שמעתי אתכם מדברים, אתם דאגתם, לא הבנתם למה אני משמינה למרות שאני לא אוכלת כלום. ואני נאכלת מבפנים, כמה שאני רוצה לספר לכם, אבל לא יכולה.

והוא עזב אותי, עוד לפני שגיליתי. הוא ריסק לי את הלב לחתיכות קטנות, שלעולם לא יוכלו להתאחות. ואני לא מספרת לו, כי גם ככה זה לא יעזור לי. כמה שאני רוצה שהוא יסבול במקומי, שיוכל להרגיש טיפה ממה שאני מרגישה. שגם לו ישבר הלב.
אני יודעת שאסור לי להפיל את האשמה על אחרים, אני יודעת שרק אני האשמה. אבל אני מוצאת את עצמי כל פעם מקללת אותו, מאחלת לו שימות, מאחלת לו שיקרה לו משהו גרוע ממוות.
ויש הרבה דברים שגרועים מהמוות.

אולי שאני אמות הוא יצטער, אולי אז יבין כמה כאב גרם לי.

לא הייתי זהירה, ועכשיו אני משלמת את המחיר. וזה מגיע לי. כמה שזה מגיע לי.

הכדורים איתי כבר שבוע. לקחתי אותם מארון התרופות בבית. על הקופסה שהכילה את הכדורים היה מצויר שלד.
הם בכיס שלי כל הזמן הזה. אני ממששת אותם כל דקה, בודקת שהם לא נעלמו לשום מקום. הם המושיעים שלי.

אבל אין לי אומץ.

אין לי אומץ למות, אין לי אומץ להיפרד מכל מה שהכרתי. אני פחדנית. תמיד הייתי פחדנית. וכל פעם שאני רוצה לבלוע את הכדורים הפחד משתק אותי.

אבל היום יש לי אומץ, היום אני יודעת שזה צריך לקרות. שאין כבר ברירה. משכתי את הזמן, ניסיתי לבטל את רוע הגזרה. אבל הזמן הגיע, ואין עוד אפשרויות.

היום זה קורה, אלוהים שבשמיים, היום זה קורה.

אני הולכת למקום שקט, שאף אחד לא יוכל לעצור אותי בו. עוד לא החלטתי לאן, אבל לא מקום קרוב. מקום שריק מאנשים, מקום שבו אוכל לנוח על משכבי בשלווה.

אבל אני עדיין לא שלמה עם זה.

כי אני יודעת שאני לוקחת איתי עוד מישהו, מישהו שיכול היה לחיות, שאני לוקחת איתי ילד.

אני יודעת שאני רוצחת.

ורוצחים לא מגיעים לגן עדן.

כשתמצאו את המכתב הזה אני כבר אהיה ז"ל. ובכל זאת אני כותבת לכם אותו, כי אני רוצה שתדעו. אני רוצה שתבינו למה רציתי למות, שתהיו מסוגלים להמשיך הלאה. כי זה מה שאני רוצה, אתם חייבים להמשיך הלאה. אל תתעכבו עלי, כי אני באמת לא שווה את זה.
אני רוצה שתדעו שאני הכי אוהבת אתכם בעולם, והלוואי שהייתי יכולה להישאר פה איתכם. אתם הדבר הכי יקר לי, ההורים הכי טובים שיכולים להיות לבן אדם. תמיד דאגתם לי, תמיד הייתם איתי בהכל.
אבל עכשיו אני רוצה להיות לבד.

אני שמה את המכתב הזה על השולחן בחדר שלי, בתקווה שתמצאו אותו. כל מה שנותר לי להגיד לכם הוא להתראות.

להתראות.

דנה.

זה לא סיפור אמיתי, לכל הלחוצים למינהם~