עוד לכלוך על הקיר

עוד מילה אחת ואני נשברת. אני לא מסוגלת יותר.
אני מנגבת דמעה אחר דמעה, אך הן לא פוסקות. פניי כבר אדומות ואפי נוזל ללא הפסקה. אני מתבוננת בתא השירותים שאני נמצאת בו, ישובה על האסלה, מנסה להחניק את קולי. התקרה מלוכלכת וסביבי זרוקות חתיכות של נייר ועטיפות של תחבושות.
אני לא יכולה עם זה יותר. זה קשה לי. זה כואב… אני יודעת, אני מודעת לאיך שכולם רואים אותי, אני יודעת שאני לא טובה בשום דבר, אבל… למה לשנוא? למה להזכיר לי בכל יום עד כמה שאני שונה? שאני לא אוהבת להיות עם הרבה אנשים, שאני אוהבת לקרוא… בסדר, אני שונה, אני יודעת! אבל… האם זה הופך אותי לבן אדם רע? ולמה זה חייב לכאוב כל כך..?
גל שני של דמעות מגיע, ואותה ריקנות שנמצאת בחזי מתפשטת. אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר…
אני רוצה לפתוח את הפלאפון, לראות מה אומרים עליי, אבל לא מסוגלת. זה קשה מדי, כואב מדי. אני תוהה לאן אני מתקדמת מכאן. אין לי שום דבר… לא חברים, לא כישרון, רק שנאה בכל מקום… שום דבר לחיות בשבילו יותר. שום דבר לפתח. שום אדם לסמוך עליו, לצחוק איתו. שום מקום להרגיש חלק.
אני מתבוננת על הדלת מולי. הרבה דברים כתובים שם – "איתמר חתיך', 'ירדן זונה בת זונה', 'ליהיא מהממת', 'היינו פה ביצ'ס' ועוד הרבה מאוד דברים. אני מסתכלת גם על הציורים הפרובוקטיביים. הכל פה פשוט… חסר טעם. תכתובת קטנה בפינת הדלת תופסת את מבטי.
'ניצן בת שרמוטה'. זה השם שלי. זה… זו אני. גם אני על הקיר עכשיו. הפכתי… הפכתי לפגם במראה השלם של המקום. לעוד לכלוך שצריך לנקות. הפכתי למה שכתבו עליי.
אני מבינה למה כולם שונאים אותי. אני ילדה מוזרה חסרת חברים או מקום להשתייך אליו. אין לי כישרון מדהים או משהו יוצא דופן. אני… אני סתם ניצן. עוד אחת. אני עוד לכלוך בפינה שאפילו לא שמים לב אליה. אין לי סיבה להמשיך.
אני מורידה את המים, קהת חושים. אני תוהה לאן ממשיכים כשהגעת לשפל. אולי פשוט עדיף לא להמשיך..?
אני עוצמת את עייני בחוזקה, עוצרת את הדמעות. זהו.
אני יוצאת מהתא ושוטפת ידיים, לא מייחסת חשיבות לשום דבר. מתעלמת מהילדים שמצביעים עליי ומגחכים, מתעלמת מקריאות הגנאי. שהעולם ילך לעזאזל.
אני הולכת במסדרון, נכנסת לחדר האנגלית הריק. אני מתקדמת אל עבר אחד השולחנות, נצמדת אל הקיר. אני מתחילה לתקוע את הראש בקיר, בכל הכוח. עיניי עצומות בחוזקה, לא מצליחות לעצור את שטף הדמעות המחודש. הן מלבות את הכאב, את האדרנלין. אני מעופפת, בקושי מרגישה דבר מלבד הכאב, אבל אני לא מפסיקה להכיל וללבות אותו. לא אכפת לי. לאף אחד לא אכפת. למה שיהיה למישהו אכפת? אני הרי כלום. ממילא כולנו נמות בסוף, מה זה משנה מתי. לפחות תהיה להם בעיה אחת פחות לדאוג לגביה.
בשלב מסוים אני מפסיקה. המצח שלי נפוח וכואב. אני נשכבת על השולחן ובוהה בתקרה. זה כל מה שנותר לי, ללכלוך שעל הקיר.