עיניים כחולות

אני מביטה בשמי הערב, ומנסה להסדיר את נשמתי.
אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד, זאת אומרת, בקושי התרחקתי מהשטח שלהם ואני לא יכולה לחשוב על תזוזה יותר בחיים, ואני מתכוונת לכך, משום שבמשך החצי שעה האחרונה לא עשיתי דבר מלבד לשכוב על הדשא הרך ולקוות שאמות לפני שאצטרך לזוז שוב.
"הייתי מציע לך להתרחק עוד קצת לפני עצירה למנוחה." קול אומר, ואני קופצת על רגליי עוד לפני שאני מבינה שאני עושה משהו, ולאחר שנייה אני מתחרטת על הריפלקס הזה בגלל שכל גופי זועק בכאב ואני כמעט נופלת מהסחרחורת שתוקפת אותי לפתע.
"אני מניחה שכבר מאוחר מידי, נכון?" אני שואלת וגיחוך מריר מופיע על שפתיי, הייתי צוחקת אך אני מפחדת שזה יגרום לכאב להתפשט גם אל החלקים שעדיין לא כואבים לי.
אני בוחנת אותו, ולמרות שהיה ברור שהוא אחד מהם, משהו בנוכחותו היה שונה.
אני לא יכולה להסביר לכם מי הם בדיוק, או מה היכולות שלהם, אני רק יודעת שיש לכולם את אותן עיניים כחולות, ואני לא מדברת על כך שהם פשוט חבורה של אנשים בעלי עיניים כחולות, אני מדברת על כך שלכולם יש את אותה ההבעה, עיניהם של כולן נראות אכזריות, ניתן לראות כי הם כולם פשוט חבורה של פסיכופטים.
"אולי," הוא אומר ובזמן שהוא מביט בקרחת היער הקטנה שלי, אני מחליטה להישען על גזע העץ, לא בגלל שאני רוצה להיראות חסרת דאגות אלא בגלל שאני מפחדת שרגליי לא יוכלו לשאת את משקלי לעוד זמן רב."אבל אני בטוח שתוכלי להמשיך מחר." הוא מוסיף בסופו של דבר ואני מוצאת את עצמי מבולבלת, בטוחה שזה פשוט המוח שלי מנסה להיאחז בתקווה שאצליח להיחלץ בחיים.
"אתה אומר את זה כאילו לא תיקח אותי בחזרה אל המחבוא שלכם." אני אומרת וצחוק מריר מצא את דרכו החוצה ממני, ובדיוק כמו ששבתי מקומות שלא ידעתי שקיימים התחילו לכאוב לי, אני מקווה שאמות מתשישות בקרוב.
"אם את רוצה אני יכול לעשות זאת, אבל אני לא רואה איך זה יעזור לך לשרוד." הוא אומר ומגרד את ראשו הוא נראה מבולבל, אך אני לא מאמינה לו עד שאני רואה את עיניו, הן נראות כל-כך תמימות וכנות שאני לא יכולה שלא להאמין לו, ואני יודעת שברגע ההוא שזה מה שיהרוג אותי בסופו של דבר, ההחלטה שלי לבטוח בו.
אני יודעת שהוא נראה שונה מהם, אך אולי הוא פשוט מעט תחוכם יותר מהם, רובם מעדיפים לסיים את זה מהר, הם אלימים וחסרי סבלנות, הם נהנים מהדם וזעקות האימה, אולי הוא פשוט אוהב את המרדף יותר.