– על ציפור שאולי בסוף תעוף כמו ציפור..-

היא הלכה לה ליד ענפי הגפן, לצד השדות.
היא הסתכלה על זוג ציפורים מציצות במבט מאוהב.
ברקע היה לו שיר עם מנגינה עצובה.
בן רגע,
היא ראתה ציפור.
ציפור קטנה, ציפור בודדה, ציפור פצועה..
היא מהר לקחה אותה – לטפל בה.
לירה טיפלה בה, טיפלה בכנפה השבורה.
היא ידעה בליבה שהציפור הזו לא תעוף שוב..
אבל אולי..
רק אולי, חשבה.

הציפור נראתה סובלת,
נראת כאובה יותר כול שניה ושניה.
לירה, שלא ידע מה לעשות, חשבה על סבלה.
ועל איך היא מסוגלת.
איך היא מסוגלת לחיות, לשרוד,
לסבול.
לשמור בכלל על תקווה !
כי אולי הציפור הרגישה, שמשהו לא טוב עוד מעט בא..
איך היא יכולה לשמור על תקווה ?
איך יש לה את הכוח להאמין, שאולי, כן אולי, היא בסוף תעוף כמו ציפור !
שאולי בסוף תשרוד, את הכאב, את היאוש, את החוסר תקווה..
איך ישלה את הכוח להאמין ולרצות לעוף ?
אבל אולי בסוף זה יקרה.
אולי בסוף היא תעוף בין ענפי הדקל,
תעוף לצד השמש הבוערת.
תעוף בכוח מתחת לטיפות הגשם..