פחד.

"את עושה את זה בכוונה."
שתיקה.
היא אפילו לא מכחישה.
"תעני לי." מבט מושפל, עיינים ננעצות.
צעד בטוח, כורע לידה.
"תעני לי."
"אני לא אומרת שלא." רפרוף עדין של ריסים.
לרגע יכולתי להאמין להעמדת הפנים התמימה הזו.
"את לא מתחרטת, באמת? את מגעילה אותי."
חיוך נחוש. גיחוך קל.
"תגעל." קול צרוד, אדיש.
גלגול עיינים.
"את בוודאי לא אנושית."
צחוק מהדהד בחדר הסגור.
"הו, אני הרבה יותר אנושית מרבים בימנו." עיניה מרפרפות קלות לעברי, אך חוזרות ובוחנות את החדר.
"הייתי שמח אם היית מסבירה לי למה. את.. משחקת באנשים. הפחד ממך לא יגרום להם להעריץ אותך."
צחקוק משועשע.
"הו.. כן. הוא כן. אתה מבין, לכן אמרתי שאני יותר אנושית. אני מבינה את המוח האנושי, זה הכול עניין של הגיון, וטוב- רגישות."
"כן בטח. רגישות."
"ביקשת שאני אענה. אז אני עונה."
הנהנתי בהסכמה.
"צריך להבין.. עשיתי את כל מה שעשיתי כי זה הדבר היחיד שהיה מעיר אותך מהחלום הזה."
"כן, הערת אותי לסיוט."
היא התעלמה.
"היית צריך את הסטירה הזאת כדי להתעורר. וזאת עובדה, בני אדם זקוקים לפחד," היא נשמע עמוקות. "קח לדוגמא מישהו במרדף, אוקיי? הוא בורח מאלו שרוצים להרוג אותו, הוא ירוץ יותר מהר ממה שהוא חשב שהוא אי פעם הוא יוכל. הוא ירוץ כי הוא מפחד."
גילגלתי עיינים בבוז.
"מה את מנסה לומר כאן ?"
היא רכנה לעברי, יורדת על ברכיה לצידי.
"פחד לא מוריד אותך, הוא מעלה את היכולות וממקם אותך איפה שאתה אמור להיות."
"אני לא רוצה לפחד."
"אין לך בחירה."