פעם

סוניה העבירה אצבעותיה בשערה המתולתל, שערה היה כצבע זהב בוהק בשמש ותמיד בידיה היו בכך מחמאות על איך שפניה נראות ואיך שעיניה התכולות בוהקות בעור השמש. איך שעורה החיוור תמיד מדאיג אנשים מסביב, אך לה, לא היה אכפת.
ממשב הרוח החולף על פניה, ישבה היא תחת עץ האקליפטוס בחדרה, 1914. סוניה צמצמה את עיניה בבעתה כשראתה את אחד מילדי השכנים רץ לעברה, לופת את פניו המוכתמות בדם. סוניה הייתה מיילדת אך בתיקה תמיד החזיקה לה כמה תרופות שיישככו כאבים וכמה תחבושות שתלפף סביב ידו השבורה שראתה מרחוק.
עיניה בחנו בחדות את הילד שכרע על ברכיו ונפל בכובד על האדמה, היה נראה כי נקלע לסכסוך סוחף דמים והוא אינו מספיק גדול וחזק בכדי להכריע את תוקפו. היא זיהתה בבירור את הילד, הלוא הוא זה אהרון, בנם של השכנים, מלכה ואפרים. היא יכלה להעריך את מידת הנזק במבט אחד ומיד נטלה לידה משכך כאבים ותחבה לתוך כפותיו המוכתמות בדם. היא ניגבה בעדינות את הדם, מסלקת כל טיפה שנשאה עמה צלקות על פניו השחומות.
אהרון, כמובן, היה יליד ישראל ולא חשש להסתירו זאת. אך טעות ועוול הייתה בכפו, משום שתמיד כשעבר בחזרה מהכותאב חזר הוא עטוף מכות ובגדים היו בלויים. גופו כאב בשל האגרופים שהערבים מהכפר הסמוך הנחיתו עליו ולפעמים סוניה אף חששה שיום אחד וימחצו את גופו הקטנטן של אהרון ולא ישאירו לו זכר מלבד תיקו.
לא פעם ופעמיים ניסתה להזהיר את מלכה ואפרים, אך השניים הללו התנהגו כאילו זוהי אינה בעיה כלל. הם המשיכו למסור במילים גורפות ומוחצות אל עבר סוניה שהילד יהיה בסדר ושרק כך ילמד כיצד להגן על עצמו. אלא, שזה לא עזר. פחדה של סוניה גבר, היא אכן אהבה את הילד הזה, כיוון שלא היה לה דבר מלבדו.

סוניה, למעשה, הייתה בודדה. לא רווקה, כמובן. אך אינה הייתה מסוגלת להביא ילדים לעולם, וזה ציער את סוניה עד מאוד. מאז היא הבטיחה לעצמה שתשמור על כל ילדי העיר, שתעניק להם טיפול מסור וגורף לכולם מבלי להחסיר אף אחד וכולם יהיו בריאים ושלמים.

עם חלוף השנים, סוניה עוד גרה באותו המקום. המקום עוד נשמר במוחה עם ריח העצים המרומם שעטף אותה בצעירותה. וכעת, היא יושבת על מפתן דלתה ומביטה בעיניים עצובות, חושקת את שיניה שעוד נותרו בפיה. כמה טוב זה להיזכר בעברך, אך מר ונורא זה לזכור את כל האבדות שלקחה איתה הקדחת הצהובה ובידיה של סוניה לא היה אימה עוד תרופה לרפא את ילדי העיר והיא אינה יכולה להשיב אותם ממקומם. הוריהם האבלים כבר נסעו הרחק מהעיר, שלא יצטרכו לזכור את בניהם אשר נפלו בעוול הקדחת שאף רופא לא הצליח לרפא. נפלו הם אחד אחד כמו זבובים, שוכבים בייסורים עד שנשמתם נופחת בהם ופניהם חיוורות ושלוות. נראה כי הם ישנים, אך את האמת המרה כולם ידעו, אין זה אומר שזו אשמתה של סוניה, אך לא גם אשמת בעלה שכוונתו הייתה טהורה ותמימה לחלוטין.

ובכל זאת, כעסם הוביל לעזיבתם, שכך נשארה סוניה בודדה בלי אף אחד לצידה. אפילו לא אהרון, בנם של השכנים, לא עמד לצידה יותר. וכל מה שקרה אז, נשאר פעם והיא מתגעגעת.

אהרון, היא זועקת אל השמיים התכולים, המגפה פסקה וכך גם הקולות ההומים בין נבכי היער שאינו קיים יותר. אך בזיכרונה של סוניה, הוא עדיין מצויר שם, כפי שעמד – בדיוק באותו המקום. עלי העץ המדיפים ריחות רעננים והיא שיושבת לה שם, קוראת את מכתבי אהובה ששולח לה מרחוק. אהרון שרץ לעברה ומכסה את פניו, שהוריו לא יראו שוב. הילדים שצוחקים מכל עבר, האושר שעטף את גופה הצנום, זה כבר לא עוד. זה העבר, עכשיו זה העתיד ועל ראשה שערות שיבה, היא הזדקנה לאיטה ואהרון הקטן הלך לפנייך, לא ישוב עוד אהרון. לא ישוב אליה ותחושת ההחמצה בוערת בתוכה, מה עשתה עוול בכפה? האם דבר שכזה מגיע לה?