פרח מטוגן היטב

הוא יושב ליד החלון ומביט ביונה המקפצת מרגל לרגל. הכנפיים שלה לא במקום, אבל הוא לא מצליח להבין איפה המקום שלהן אמור להיות. ליונים האחרות לא אכפת, הן עסוקות בללקט פירורים. הוא תוהה אם יש הבדל בטעם בין פירורי בגט לבין פירורים של עוגה; הוא בטוח שלא יכול להבדיל.

השמש זזה מעט ימינה. היונה יחד איתה. היא נראית מאושרת, זזה מצד לצד, כרוקדת את ריקוד החיזור המיוחד שלה. אם רק לבני אדם היה גם ריקוד חיזור שכזה, הכל היה יכול להיות פשוט. הוא לא היה צריך להמציא כל פעם משפטי פתיחה שמסתיימים באסון כמו: "יש מצב שהיית אתמול על האוטובוס לחולון?". אבוי.

הפירורים כבר נעלמו, אך הוא עדיין עסוק בלעקוב אחר השמש. זה בטח מתיש לחזור על אותו המסלול פעם אחר פעם. אבל, עם המחשבה הזו בראש, הוא נזכר שכל אורגניזם על כדור הארץ חי בסוג של מעגל. אפילו היונים, הן מחכות לאופה שיזרוק את השאריות היומיות שלו בזמן שהוא יודע שהן מחכות לו. זה כאילו הם צריכים אחד את השני כדי לקיים את הטנגו-הבלתי-מוכרז שלהם.

כשהוא לרגע חושב על עצמו, הוא לא מצליח לחשוב על שותף משלו לטנגו. מקום העבודה לא נחשב, חייב להיות משהו אחר. הוא מגולל באימייל כדי לגלות שהוא מקובל רק בקרב מסעדות וחנויות חיות. אבל אין לו חיות בכלל. אמא שלו כביכול אלרגית ובזמנו, היא השליכה את פיץ, חולדת המחמד שלו, לפח. היא טענה ש"אם פיץ כל כך חכם כמו שהוא חושב, הוא ימצא את הדרך חזרה". אבל הוא מעולם לא חזר.

ואם כבר מדברים על אמא, אם יש דבר אחד טוב שהיא לימדה אותו, זה בחיים לא להגיע בידיים ריקות. אמא שלו מבקרת בכל שישי, סוחבת עמה קופסאות סגולות מלאות בלזניה המפורסמת שלה. מדובר כאן במלכת הלזניות; עם שמנת, גבינה, עגבניות, בטטות, פטריות ואפילו ביצת עין מעל – הוא מחכה ללזניות שלה כפי שהיונים חושקות בפירורי הבגט. או העוגה. או גם וגם.

בקופסאות היותר קטנות, סגולות גם הן, היא מביאה קציצות בשר ובצל מטוגן. לא, לא טבעות בצל. בצל מטוגן- כשהיא פותחת את הבצל בעדינות כמו פרח מוגן ואז, טובלת אותו בביצים ופירורי לחם, ולסיום סיומת, מטגנת אותו בשמן עמוק. אז אם אתם שואלים איזה פרח הוא היה מעדיף שיהיה ביום חתונתו, זה פרח בצל מטוגן היטב.

היום יום שישי, ואין יותר מידי מה לעשות. אמא שלו תגיע לבקר מאוחר יותר, והשמש כאן כדי להישאר. אז הוא שוטף כלים ויוצא לזרוק את השאריות היומיות שלו. הכל מתרכך תחת השמש: שקית הזבל מסריחה פחות, החלונות מנצנצים יותר, והניחוחות מהמאפייה עוטפים אותו כמו חיבוק שלא נגמר. היונים עומדות בשקט, ממתינות למנת הפירורים הבאה.

אך לפתע, התיאבון מפנה לו את הגב, המחשבה על אוכל מעייפת אותו ואפילו הפרח המטוגן של אמא לא באה בחשבון. השאריות היומיות שלו כבר מעורבבות עם שאריות של אנשים אחרים בפח הזבל הגדול. אז זה לא הריח הרע שהורס לו את התיאבון ומרחיק אותו מהכמיהה לפסטה בעלת שלוש השכבות. הוא מנסה להסיח את דעתו ולחפש אחר היונה הצולעת והבודדה, רק כדי לגלות שהיא לא בודדה יותר. הידעת שיונים הן מונוגמיות? כן. יונים מוצאות את החצי השני שלהן ונשארות איתו כל החיים. מעניין, יונים לא ממש מדברות ביניהן, אולי זה הסוד.

היום הוא מחליט לאמץ קצת שקט. הוא יקנה כמה מצרכים מהסופר הקרוב ויכתוב לאמא שלו לא להגיע. שישי ראשון מזה נצח שהוא לא יזכה לאכול את הלזניה שלה. אבל היום כולו סובב סביב השלווה של הכלום. הוא מחכה שהיונים יסיימו לכרסם את מנת הפירורים האחרונה שקיבלו ואז נכנס למאפיה. כמה דקות אחרי, הוא שוב עומד בחוץ, רק הפעם כשהוא אוחז בבגט שזה עתה יצא מהתנור. היונים בוהות בו, מסוקרנות. אז בשביל להוסיף עוד קצת עניין, הוא לוחץ בעדינות על דפנות הבגט הפריך, באיטיות כזו שהיונים יוכלו לשמוע את צלילי הפריכות.

הוא מעולם לא הכיר את התחושה הזו- תחושת הציפייה. האם זה מה שאמא שלו מרגישה בכל פעם שהיא בדרכה עם לזניה צבעונית? האם זה מה שהאופה מרגיש? התחושה מציפה אותו וממלאת אותו אוויר, כזה שגורם לו להרגיש פחות כבד וללכת יותר מהר. מבלי לשים לב, הוא מתקדם והיונים הולכות בעקבותיו. בקרוב, האופה יצא שוב עם מנה נוספת של פירורים, כדי לגלות שהיונים אינן.

בינתיים, השמש והירח החליפו תפקידים, והפירורים של האופה כבר מנצנצים כמו כוכבים קטנים, בעודם ממתינים על מדרגות המדרכה.

אז נכון, היונים מונוגמיות והאופה בוודאי גם. אבל בזמן שהאופה מביא להן רק שאריות פירורים, הוא מוכן לתת את כל הבגט.