צוק המתאבדים

כשהשמש יורדת, כשהשמש עולה, כשהשמש סתם עומדת כמו אדיוטית באמצע השמים הוא יהיה שם. הוא יושב בסלון שהוא גם מטבח ולפעמים, כשהוא נרדם תוך כדי כתיבה, גם חדר שינה. ממקום מושבו ליפני השולחן הוא יכול לראות אלפי קילומטרים נפרשים , מוסתרים רק טיפה על ידי ווילון עדין של תחרה. הוא רואה את הים מנצנץ (בלינג בלינג!), את הכביש מתפתל כמו נחש כסופ, את עץ התפוחים האלמותי. ואת הצוק. כמו שרביט של קוסמים, דקיק ומרשים ואפל.
הו, והוא יודע כמה הוא אפל. כי את כל האנשים שנמשכים אליו כמו אחוזי דיבוק הוא רואה דרך חלונו: צלליות שחורות על הקצה, כמעט עומדים על האוויר עצמו. הם מגיעים עם אופניים ועם מכוניות, אבל לרוב ברגל, כאילו לא רצו להשאיר שום סימן שהיו- אחרי שיעלמו בתוך הנוצץ.
אבל זה בסדר, ככה יש לו יותר זמן לראות אותם מתקרבים, והוא עוזב את העט שהחזיק בידו וקם. הוא יוצא אל הצוק, בצעדים איטיים ויציבים כמו של עץ, הוא ממצמץ בשמש, או פוער עניים תחת ירח. הוא ניגש אליהם בקצו של הצוק. הוא מדבר, בקול רגיל, במבטא רגיל, עיניו רגילות והוא רק טיפה מזדקן- באופן רגיל למדי, עם כדורים, סוודרים סרוגים ומשקפיים ללא מסגרת. הוא גם מחייך, וגורם להם לבוא אל ביתו שם הוא שולפ את הכוס הקבועה, עם השפה הסדוקה. הוא מכין קפה או תה. אבל הם מפוחדים, מנענעים בראשם. הם לא רצו לבוא. הם מנסים לברוח, הם מתרוממים מתקרבים אל הדלת, אבל הוא עוצר בעדם, יציב ואיטי. הם צועקים עליו, בוכים אליו, מתחננים. הוא עומד, מביט בהם ומצביע על הכוס. 'לשתות' הוא פוקד. והאנשים המבוהלים מצייתים, מבוהלים כמו ארנבונים. הכוס נידמת להם למנהרה אינסופית, הם רק רוצים לצאת מהבית, להתרחק ממנו.
אבל הצוק הוא באמת שרביט של קוסמים, והוא הקוסם, ומילותיו הם כישופ, והכוס היא סתם עוד כוס ישנה עם ציור של סנופי צוחק. ובסופ כולם שותים ממנה.
ובסופ הוא שוב לבד מסתכל דרך חלונו ורואה את הבלינג-בלינג של הים, עד שיבוא האחד הבא.