Love Life
למי שלא הבין, יש לילד דני, בעית זיכרון.

בקרוב אעלה את הפרק ה2 של פיטר פן!

נ.ב- סיפור יבש -,- . אין לי השראה.

ציירתי ציור

Love Life 29/12/2013 1080 צפיות 3 תגובות
למי שלא הבין, יש לילד דני, בעית זיכרון.

בקרוב אעלה את הפרק ה2 של פיטר פן!

נ.ב- סיפור יבש -,- . אין לי השראה.

הכל התחיל ביום רגיל בבית הספר, יום שגרתי.

"בסדר, ילדים!" הסבה המורה את תשומת ליבנו "יש לכם משימה! אני עכשיו אחלק לכם דפים, ואתם תציירו כל מה שיעלה בדעתכם!"

הפסיכולוגית שהצטרפה אלינו לכיתה, לאותו שבוע, החלה מחלקת לנו דפים.
בסופו של דבר קיבלתי דף.

'מה אפשר לצייר?
אולי נוף מרהיב, של הרים ונחלים, אולי גן ילדים, אולי את אמא ואבא, ז"ל, מחזיקים ידיים. ואולי בכלל אותי?' תהיתי.
ניסיתי לנקות את ראשי ופשוט- לצייר.
ציירתי על הדף מה שרציתי, ואת מה שהרגשתי לנכון.
נתנתי למחשבות הפרועות ביותר ולרגועות להתחבר, וליצור דפוס יפיפה.

איך הזמן חלף לו. כל כך מהר. "זמן לאסוף דפים!" קראה המורה, ואני הגשתי לה את הדף.
הצלצול להפסקה התנגן ברקע, וכל כיתה א'3 יצאה לחצר.

רצתי, קפצתי, השתוללתי, הזעתי- שמח ומאושר שיחקתי לבדי.
תמיד היה לי קשה להתחבר לילדים.

חזרתי לכיתה בהישמע צלצול נוסף, אך הפסיכולוגית קראה לי לשיחה.
התיישבנו בחדר המורים, היא הכינה לה קפה, ואני המתנתי בסבלנות, לא מבין מה כבר עוללתי.

חושך.

"דני, מה זה פה?" שאלה.

"ציור." עניתי לה.

"ומה ציירת בו?" המשיכה בנועם.

"אני לא יודע" ועל פניי נעטפה ארשת פנים מבולבלת. "זה הציור שלי?"

"כן. דני, זה הציור שלך, אתה לא זוכר? ציירת אותו שיעור קודם." גם הפסיכולוגית התבלבלה.

"מה פתאום. עכשיו בוקר, זה שיעור ראשון!" הייתי נחוש בדעתי.

"חכה כאן." היא קמה בזריזות ורצה למזכירות.

"גברת נהוראי? כן, זאת דנה, הפסיכולוגית מבית הספר." שמעתי אותה אומרת.
שאר השיחה הייתה לי מקוטעת.

שוב- חושך.

"דני?" קראה אליי הפסיכולוגית.

"אני פה. תגידי, דנה, של מי הציור הזה?" שאלתי לנוכח הציור היפה על השולחן.

היא החווירה.
"שלך. אמרתי לך כבר."

"לא. לא אמרת. רק עכשיו קראת לי."

~כעבור שנה~

"כיתה!" השתיקה אותנו המורה "החלטתי שנצייר עוד ציור, בשביל דני."

כולם ציירו ואני כתבתי בפנקס שנתן לי הרופא מה קרה מהבוקר עד עכשיו. "זה יעורר לו את הזכרון." כך אמר לאמי.
אחר כך התפניתי לציור.
ציירתי, נהניתי, את רגשותיי שמתי על הדף.

מחשבות תקפו אותי. מיד הפסקתי לצייר.
'מה הבעיה בי?' נמלאתי זעם 'אני לא ציירתי ציור!' ידעתי בוודאות.

מרב תסכול קמתי מהכיסא והלכתי לדוכן הצבעים.

חושך.

הכל היה מטושטש.

"מה אני עושה כאן?…" לא הבנתי.

"ציירת ציור, דני" הסבירה לי המורה.

"לא ציירתי ציור."


תגובות (3)

חחח אני דווקא מאוד אהבתי את הסיפור :)
לדעתי את לא חייבת להגיד שהוא עם בעית זיכרון זה קצת הורס את ה׳מסתוריות' של הסיפור לדעתי זה כל היופי בו שכל אחד יכול לקחת אתזה למקום אחר

29/12/2013 14:05

יש בזה דווקא משהו חמוד ועצוב…

29/12/2013 21:43

זה לא-יבש-בעליל. זה מדהים. וזה יצירתי. וזה מקורי.
אני דווקא לא מסכימה עם ליפסטיק, זה מובן מאליו שכל אחד צריך לקחת את זה למקום אחר, למקום שלו, אבל כשהסיפור הוא קצת לא ברור (למרות שאני אישית הבנתי אותו) דווקא יש את הרצון לקרוא גם את המקום שהכותבת התכוונה אליו. כשהפרטים קצת יותר מטושטשים ולא מבינים לפעמים זה מסיח את הדעת ואתה חושב 'רגע, אבל למה הכוונה בסיפור?' ודברים כאלו, במקום לדמיין ולנסות לקחת את זה למקום שלך.
לדעתי גם ה"רציתי להוסיף" היה בדיוק המקום המתאים להוסיף את זה- לא בכותרת או בסיפור עצמו, ככה שהסיפור כולו היה כבר מובן מלכתחילה.
ודניאל, אני ממש מצטערת על המגילות שאני כותבת לך כל הזמן.. פשוט יש כ"כ הרבה לומר על הסיפורים שלך (וכמובן שדברים טובים D:)!

10/01/2014 03:17
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך