ציפור החופש מחפשת לה כלוב

״אני עוזבת״את אמרת לי יום אחד,
תמיד היית אחת כזו,של העולם החופשי.
כזאת שאתה מפחד שאם תכלא אותה היא תברח מבעד לסורגים,אז נכנסתי לדמות הליברלי המגניב,שהכל זורם לידו.
אף פעם לא התקשרתי אליך כשיצאת עם חברות שלך בלי לומר לאן,ישבתי על הספה כשהראש זז ממשחק הכדורגל בטלויזיה אל השעון בממיר.
הרגשתי בכל ערב כזה,שאני עומד לשבור את כל הבית לקחת את המפתחות ולתת פול גז אל המועדון שאליו את נוסעת.
אין לי מושג איך עמדתי בזה,כנראה שפחדתי לכלוא אותך,ואז תברחי מבעד לסורגים.
אף פעם לא אמרתי לך שאת השמלה הירוקה עם המחשוף העמוק בגב וגם בחזה הייתי מעדיף שתלבשי רק בבית,כשאנחנו מבשלים ואז מתפשטים.
אבל שתקתי,וראיתי את המבטים של החברים שלנו ננעצים בך.
נשבע שאין לי מושג איך החזקתי את היד שלי כדי שלא תתאגד לאגרוף חזק שמונף לעבר כל אחד מהפרצופים שלהם.
אף פעם לא אמרתי לך כמה את יפה כשאת משחקת עם האחיינים שלי והם תופסים בפנים שלך כמו שמעולם לא העזתי לעשות,כי פחדתי שתראי את זה כאילו שאני תופס אותך מלהשתחרר ולעוף.
אף פעם לא אמרתי לך כמה שאני מת שתשארי לישון עוד לילה אחד,ולא תחזרי לסבתא שלך.
רק שתקתי ואפילו הנשיקה בלחי שהדבקתי לך הרגישה לי חונקת מדי בשבילך.
ואז בלילה בהיתי שעות בתמונת הוואטסאפ שלך,בוחן כל תו בפנים וחושב שאם רק היתה לי ההזדמנות לבהות בך ככה הלילה וללטף תו אחר תו.
״אתה כאן?״שוב הערת אותי מהמחשבות הדפוקות שלי.
בלעתי רוק והתנערתי,
״את הולכת?״שאלתי.
״כן״הבטת בי ״אני מרגישה שמיציתי את זה״.
לא הזלת דמעה,אפילו לא רעד לך הקול.
ואני הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי,
קיללתי אותך,כמו שבחיים לא קיללתי אף אחד.
חשבתי על כמה פרייאר יצאתי בכל פעם שהרשתי לך לנשק אותי ואז לומר לי שאת יוצאת לשתות עם הידיד הזה שלך, ועל הפעמים שמדדת את השמלות הקצרות שלך והרצת לי על כך שהלבוש אינו קובע את כבוד האישה.
אבל ברגע שפזלתי אל מישהי במועדון היית אומרת לי ״מה יש בשרלולות האלה שאתם פוזלים אליהם?״.
ואני הייתי שותק ולוגם מהבירה.
ואיך העזת לומר לחברים שלי שאת לא תסכימי לי בחיים לטוס איתם לאילת,רק המחשבה שאני אסתכל על כל הבנות בביקני ואת לא תיהיי שם להשגיח תקרע לך את הלב.
אני זוכר שחשבתי לעצמי שאני בכלל לא ארצה להסתכל על אף אחת,והלוואי והיתה לי הזדמנות סתם לקחת אותך באותו הרגע מהפגישה עם החברים לים,לזרוק אותך אל תוך המים ולהגיד לך שאני אוהב אותך.
ואז שוב חזרתי אל החרא הזה,אל המציאות שבה את מושכת בחוטים.את כבר הפנת לי גב ואחזת במזוודה שלך.
״את לא הולכת״פלטתי מפי.
עצמתי את עיני,וכל הנשימות הארוכות שנשמתי בכל פעם שהתאפקתי לא להגיד את מה שאני חושב כאילו יצאו ממני.
״מה?״שאלת וציפיתי לפנים שלך כשאת ממש כועסת,אבל את הרמת גבה והשפה שלך התעקמה בחציה כלפי מעלה.
״אני שונא שאת יוצאת עם חברות שלך למועדון ולא אומרת לי לאן ומתי תחזרי,אני שונא שאת לובשת את השמלה הזו מול גברים אחרים,שונא שאסור לי לגעת בך יותר מדי כי אז תרגישי שאני לוחץ.
שונא שאת קנאית לי,אבל לי אסור להיות קנאי לך.
שונא שאני רוצה לטרוף אותך,אבל אני לא יכול,עד שלא תעשי את זה.
ואני שונא להיות מי שאני לא,אני לא ליברלי כזה מגניב.
אני רוצה שתיהיי רק שלי,ותלבשי את השמלה הזו רק לידי.״ירקתי את הכל בבת אחת.
ואז שוב הבטתי בך,והחיוך הקטן שלך התרחב לחיוך הענק ועיניי השקד הצטמצמו.
״אה ואני גם אוהב אותך״אמרתי ״נראה אותך בורחת מהכלוב עכשיו״.
את נאנחת וזרקת את המזוודה,
״סוף סוף,נמאס לי שלאף אחד לא אכפת ממני״אמרת והורדת את העיניים אל הרצפה.
אז אחזתי בפנייך כמו שהאחיינים שלי,ובישלתי איתך ארוחה ואז הפשטתי אותך מהשמלה ונגעתי בך כמו שמעולם לא העזתי.
״השמלה הזו רק בשבילי״אמרתי כשסיימנו,ואת הנהנת.1